"מהם שדים אם לא שמות שאנו נותנים לפחדים ולפנטזיות שלנו?" שואל־מצהיר חגי דגן בפתח ספרו "שדים יהודים - קטלוג מוער". באותה נשימה הוא מוסיף כי אין בכוונתו ליצור להם מיפוי שיטתי אלא: "לספר סיפור, להתחקות אחריו ולספר אותו שנית מתוך רטרוספקטיבה".
התחקות זו מתחילה בתקופת התנ"ך ולדעתו של דגן, הנתמכת גם בדעתם של חוקרי מקרא, ניתן לראות את שרידי אמונה זו בין השורות: ב"שירת האזינו", בחיות המרכבה של יחזקאל, במלאכים שירדו מן השמיים לאחר שחשקו בבנות האדם ובמקורות אחרים.
בשלהי בית שני, וביתר שאת לאחר החורבן ובתקופת התלמוד, נחלצה הספרות מאחיזת "המשמעת המקראית" וצצו במרחב היהודי מלאכים ויצורים דמוניים, שמילאו את החלל שהותיר האל הנעדר. דגן מפרט בספרו כיצד אלו הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו של היהודי ושל החכמים, יודעי ח"ן, שהתהלכו בין היצורים, דיברו והתייעצו עימם בשפת סתרים, ואף נאבקו בהם בידע ובפרקטיקות מאגיות מופלאות.
כדי לא להחריד שדים מרבצם, נזכיר רק מעטים ובזריזות: אשמדאי - מלך השדים, המתמלא חמה ותאווה וכל השומר נפשו ירחק ממנו; לילית - שדה פתיינית ממין נקבה שרגליה רגלי עוף דורס והיא שוכנת בחורבות; הרפאים - גזע נפילים השוכן בשאול; והשטן - שאין להכביר מילים לגביו. יחד עם "מלאכי החבלה" הללו תוקפים בני אדם בבית הכיסא, גורמים לכאבי ברכיים ובלאי לבגדים ולרוח רעה למי שאינו נוטל ידיו לפני האוכל. הם יכולים "לטוס מסוף העולם ועד סופו", להופיע בדמות רמשים חיות ובני אדם, לשאוב את כוחם מאור הלבנה ולהזיק באופן שרק השד יודע - החל מפגיעה בתינוקות וכלה בזלילת עורם של רשעים.
דגן לא מותיר לקוראיו זמן רב להשתעשע בשדים בזעיר אנפין, ומתאר את הרקע המרתק לטרנספורמציה שאלה עברו בקבלה היהודית - משדים הנתונים למרות החכמים ולמרות האל, ל"סטרא אחרא" - ממלכת רוע מסועפת המאיימת על האלוהות.
בספרות העברית החדשה מוצאים השדים מקלט ביצירה עצמה; הם מאמצים את עמדת המשכילים המפנים את חיצי הביקורת והלעג הן כלפי המסורת היהודית והן כלפי העולם הריק והמאיים המתגלה מעבר לחומות הגטו. דגן מעלה אותם באוב בהתבססו, בעיקר, על סיפוריו של בשביס זינגר ומנדלי מוכר ספרים, ומצביע על הנוכחות המסיבית של התודעה היהודית הדמונית ביצירותיהם.
ובימינו? השדים הוגלו אל תחום "הפנטזיה" המוסכם כ"נטול ערך אמת", כלשונו של דגן. זו הסכמה פשטנית ולמראית עין - מתעלמת מן הנוכחות התרבותית של תכנים אלו בזיכרון הקולקטיבי והאישי. שהרי השדים עדיין ממלאים את מסכי הטלוויזיה, המחשב והקולנוע, וממילא את פחדינו, חלומותינו ותשוקותינו.
בכותבו על הדמונים בספרות הישראלית מבצע דגן, חוקר יהדות ומחשבת ישראל שכבר פרסם ספרי פרוזה ועיון רבים, תפנית מפתיעה, שחושפת את מטרתו בכתיבה. במניפסט מפתיע, תקיף, כעוס וכואב, הוא מלין על כך שיש כה מעט פנטזיה יהודית, שרובה אינו משקף את "ערך האמת" ואינו יכול להעשיר את העבר היהודי. את זאת מסביר דגן, בין השאר, בפילוג החברתי בישראל - קבוצה אחת מקדשת את המסורת ואת העבר היהודי בלי להבין מדוע, ומנגד - קבוצה המבקשת להפנות לה גב.
זו וגם זו אינן יכולות, לטענתו, לחבר את ההווה הישראלי לעבר היהודי - האלילי, הדמוני והמונותיאיסטי. זאת בגלל קרבת הישראליות למסורת והשנייה בגלל הזלזול בה. ממילא שתיהן אינן יכולות להתייחס לגילויים המעניינים של הז'אנר הפנטסטי בארץ, ברצינות הראויה, והוא נתפס בעיניהן כקוריוז וכ"אוסף של הבלים לילדים" שאינו יכול לנסח מסר תרבותי־פוליטי רציני.
השאלה המתבקשת היא מדוע הציבור המקדש את המסורת אינו נתפס בעיני דגן כמי שמשמר את האותנטיות של סיפורי השדים, והאם אינו "היורש הטבעי" של מורשת זו? האם ייתכן כי ציבור זה אדוק יותר מכל היהודים שחוללו את מעשיות השדים עד כה? ייתכן כי ההסבר להשקפתו של דגן היא שסיפורי הפנטזיה היהודיים מעוררים געגועים דווקא בגלל שהוא בוחן אותם רטרוספקטיבית, לא כחלק ממציאות על כל משמעויותיה. ואולי השד הקרטזיאני דוחק גם בהם להטיל ספק ולהניח לשד היהודי לנוח על משכבו בשלום.
דגן מגבה את ניתוחיו במקורות מגוונים - מהתנ"ך, מהספרים החיצוניים, מהמדרש ומהתלמוד, מהמחקר ומהספרות הקבלית (גרשם שלום, הרמן כהן ואחרים) וממקורות ספרותיים למכביר כולל טולקין וג'יי. קיי. רולינג. הוא מצליח בדרך כלל לבדל את תפיסת השדים בכל תקופה, מבלי ליפול לחזרות או להפוך את הדיון לאקדמי או מעיק.
יש להודות כי השיח על אודות שדים ורוחות עשוי בתחילה ליצור התנגדות ודחייה בקרב קוראים הרואים בנושא הבל שחלף מן העולם. אך ספרו של דגן ממחיש כי הסתכלות זו מוגבלת וחוטאת לאמת. דווקא מספרות השדים משתמע ריבוי הפנים, הספקנות והמרידה. אלו מגבשים ניסיון ליצור מציאות אלטרנטיבית, להסיט את המבט מן השמיים, מן הרבנות ומן המציאות הנוקשה - אל מקום שהדמיון הפרוע יכול לנוע בו בחופשיות, ושהוא גם, כדברי דגן, עולם חילוני למדי.
מעבר לכך, מתברר כי קריאה בספרות השדים מנדידה את הזיכרון הקולקטיבי היהודי המודחק אל ספת הדמונולוג, ומעשירה בתובנות לגבי העבר היהודי בדרך שלא ניתן ללמוד על אודותיו בדרכים אחרות. היא מחברת את התרבות היהודית אל מגוון מקורותיה, כגון הספרות החיצונית וסיפורי העמים שבקרבם חיו היהודים. מחשבותיו, פחדיו ותשוקותיו של הרוב היהודי הדומם שאינו נוכח בהיסטוריוגרפיה, צפים באזורי טקסט אלו. על מה מעיד הסיפור על השטן המקטרג על ישראל אם לא על הספקות בדרך האמונה? מיהי הלילית המסרבת לשכב מתחת לגבר, אם לא ניצניו הראשונים של הפמיניזם היהודי?
השדים עצמם אינם העיקר כמובן - אלא העולם הפראי הרוחש תחתם. ההוכחה לכך היא ש"פני הדור כפני השד"; בימי התלמוד והמשנה למד אשמדאי תורה והניח תפילין בישיבה של מעלה, ואילו בספרות של המאה ה־19 ייצגו השדים את פניה של ההשכלה על כל תחלואיה.
מחול השדים שמעורר חגי דגן בספרו הוא צבעוני, רב־פנים ומצרף מספר מרכיבים ההופכים אותו ליצירה מרתקת. היא שומרת על מקוריות, ומציעה ניתוח מעניין המתובל בהומור שאינו גורע מרצינותו, קשר הדוק לישראליות ועם זאת אהבה מופגנת לתרבות ולמסורת היהודית. ובעיקר - היא נושאת עימה מסר חריף, כואב ועכשווי המתקשר לפלגנות ולהווה החברתי־פוליטי.
שדים יהודים - קטלוג מוער / חגי דגן
ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 351 עמ'
