לפני כמה שבועות עולם האן.בי.אי ספד לאחת הדמויות החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות הליגה, הכדורסל, הספורט המקצועני, כשדיוויד סטרן הלך לעולמו. מי יכול היה לדמיין שבתוך פחות מחודש אותה קהילה תתאבל על אייקון גדול אפילו יותר.
כמה ימים אחרי פטירתו של סטרן, קווין דוראנט נכנס למריבת טוויטר ילדותית עם חברו לקבוצה לשעבר, קנדריק פרקינס. מי יכול היה לחשוב שבתוך זמן קצר תתרחש טרגדיה אישית שאיכשהו מצליחה להכאיב לכל כך הרבה אנשים, עד שפרקינס יצייץ התנצלות ובקשת סליחה בפני דוראנט, כי הוא פתאום נזכר ברגע נוראי אחד עד כמה החיים קצרים ושבירים.
קובי בראיינט בן ה־41 ובתו השנייה, ג'יאנה בת ה־13, מצאו את מותם בהתרסקות מסוקו הפרטי של הכוכב בראשון בבוקר שעון מקומי לוס אנג'לס, יחד עם שבעה חברים נוספים, בתאונה שתפסה את כולם לא מוכנים. לא מאמינים. כמו אגרוף בבטן, שאפילו לא ראית שמגיע. ביל סימונס, כתב הספורט המשפיע בארה"ב, הספיק להקליט פודקסט ולקרוא לזה "היום העצוב בתולדות האן.בי.אי". הוא כנראה צודק.
בראיינט. מאז פרש ממשחק פעיל, המשיך להיות יחיד ומיוחד // צילום: רויטרס
לסכם את הקריירה של קובי בינואר 2020 זה הזוי. הוא הרי פרש ב־2016, אז מה סיכומים עכשיו? ואפשר היה לחכות עם הסיכומים האלה לסביבות הקיץ, הרי בספטמבר הוא אמור היה להיות מסמר הערב בטקס היכל התהילה השנתי, כחבר בכיר במחזור ה־Hall of Fame הגדול אי פעם לצד טים דאנקן וקווין גארנט, ערב שיהיה עצוב במיוחד עכשיו. ערב שהוא לבטח חיכה לו מאוד וכלל לא זכה להגיע אליו.
כדורסלן זוכה אוסקר
אבל יותר סוריאליסטי הוא לסכם לא את הקריירה, אלא את חייו של קובי בינואר 2020. כי מאז פרש ממשחק פעיל, הוא המשיך להיות יחיד ומיוחד. הוא לא הלך בדרך של ספורטאים אחרים ורכב אל השקיעה. הוא לא הפך למאמן בליגה או למנהל. הוא לא הצטרף לאיזה צוות שידור ופרשנים. הוא המשיך, בדיוק כפי שעשה ב־20 שנות קריירה, לחצוב דרך ייחודית משל עצמו.
אתם מכירים עוד אתלט־על לשעבר שפורש ואז זוכה באוסקר? וגם כשעשה טלוויזיה, הוא לא הצטרף לעוד תוכנית אולפן, אלא ניסה משהו חדש לגמרי כשהגה והפיק את "Detail" עבור +ESPN, שכבר הפכה למיני־פרנצ'ייז עם ספין־אוף של פייטון מאנינג. הוא יצר תוכנית פודקסט לילדים. מי עושה דברים כאלה? מי שלא מפחד להיות הוא עצמו, גם אם זה אומר שאחרים עלולים פחות להתחבר.
קובי עם לברון. הלב נקרע // צילום: רויטרס
וזו אולי המורשת החשובה ביותר של קובי. אדם שבמהלך 25 שנה תחת עין הציבור נחשב בעיקר לדמות מאוד מקטבת (Polarizing). אולי יותר מכל אחד אחר בעולם הספורט. אבל הוא מעולם לא נתן לזה להפיל את רוחו. תמיד המשיך לדבוק בדרכו, בערכיו, במחויבותו למטרותיו, ואף ידע לתעל את האנרגיות השליליות הללו לחיוב - עד שקנה את לב הקונצנזוס.
ממשחק לשימוע, ולהפך
קובי אף פעם לא היה "הבן האהוב". לא בילדותו באיטליה, שם כבנו של שחקן כדורסל היה הילד השחור היחיד בסביבה; לא בפילדלפיה, שבה אמנם שיחק בתיכון אך מעולם לא הפך ל"יקיר העיר"; לא בליגה הטובה בעולם, כשהצליח להשניא את עצמו על האוהדים של כמעט כל קבוצה שאיננה הלייקרס; ואפילו בלייקרס חווה משברים גדולים ביחסיו עם שאקיל אוניל ואז עם המאמן פיל ג'קסון.
דבר מכל זה לא הפריע לו לזכות בחמש אליפויות ובשלל תארים אחרים, ומהר מאוד לבסס את מעמדו כשחקן הגדול באן.בי.אי.
וכל זה, לפני שאנחנו בכלל מזכירים את התקרית במלון בקולורדו ב־2003, שם יחסי מין מחוץ לנישואים שקיים עם עובדת מלון התפתחו לתלונה על אונס, משפט פלילי שנסגר וסיכום שסגר תביעה אזרחית שכלל התנצלות פומבית ללא הודאה של קובי ודיווחים על תשלום למתלוננת. משפט שהתרחש בזמן שהוא ממשיך לשחק ולהצטיין באן.בי.אי, טס משימוע למשחק, ממשחק לשימוע. איך? רק הוא יודע. סליחה, ידע.
זה הוביל לכמה שנים פחות טובות עבור קובי, וכישלונות קבוצתיים. תגובתו? הפך למלך הסלים של הליגה, ומתוך תווית ה"נבל" שזכה לה, יצר את תדמיתו מחדש בצורה שהפכה אותו לספורטאי האהוב אי פעם בלוס אנג'לס, ולאחר מכן גם הזניקה אותו בחזרה אל הצמרת, ואולי לראשונה בחייו, אל לב הקונצנזוס, כשהוביל את נבחרת ארה"ב לנקמה ספורטיבית עם זהב אולימפי ב־2008, לפני שזכה בעוד שתי אליפויות.
בראיינט. היה גם הרבה יותר מכל מה שהספקנו להזכיר עד עכשיו // צילום: אי-פי
הפרק השלישי של הקריירה, אחרי האליפויות האחרונות, כלל עוד זהב אולימפי ב־2012, שם בראיינט כבר לגמרי זכה ליהנות ממעמד של מנטור עבור הכוכבים הצעירים, אבל גם שני רגעים כל כך אייקוניים, כל כך קוביים, כל כך מרהיבים ומקטבים בעצמם. הראשון היה בסוף עונת 2013 כשבגיל 34 קרע את גיד אכילס - פציעה שממנה כבר לא חזר להיות מה שהיה - אבל לפני שפינה את הפרקט, קם מהרצפה כדי לקלוע פעמיים מהקו, על רגל פצועה, לפני שנעלם אל חדרי ההלבשה, ומשם לניתוח ולתקופת החלמה ארוכה.
הטרנספורמציה של הממבה
השני, כמובן, היה משחקו האחרון בליגה. בגיל 37, כשהוא כבר רחוק מלהיות שחקן ההתקפה המושלם שהיה זמן כה רב, דפק הופעת פרידה מאולמו הביתי, הסטייפלס סנטר, עם תצוגת 60 נקודות שאפשר היה לשנוא ואפשר היה לאהוב, אבל אי אפשר היה להתכחש לכמה שהיא "מתאימה", כמה היא ראויה לו והוא לה, כמה היא קובי, אדם שהגדיר את הליגה הטובה בעולם במשך כמעט שני עשורים.
בראיינט. הפך למחנך עבור מאות שחקנים // צילום: אי-פי
אבל קובי היה גם הרבה יותר מכל מה שהספקנו להזכיר עד עכשיו. כי בתור מי שקפץ מהתיכון היישר לאן.בי.אי, בדיוק בזמן שבו אנשים התחילו להתחבר לאינטרנט, ופרש מכדורסל כשכולנו כבר בטוויטר ובאינסטגרם, אין כוכב־על שצמיחתו היתה הדוקה יותר ובמקביל לנסיקת טרפת מעגלי החדשות הדיגיטליים, לצד העין הבוחנת שאף אחד לפניו לא נאלץ להתמודד איתה.
אבל, למרות שהיה רחוק מלהיות מושלם, הוא לא נתן גם לזה להכתיב לו איזה מין אדם, דמות וספורטאי הוא רוצה להיות.
לברון ג'יימס, למשל, אדם שהרבה יותר קרוב ל"להיות מושלם", מחשב כל צעד לכדי בניית תדמית גדולה מהחיים. קובי, רוב שנותיו, היה אחר. לוחמני יותר. זה מי שהוא היה. והוא לא נתן לשום דבר לגרום לו להיות לא אמיתי עם עצמו.
גם שנותיו שאחרי הפרישה, כאמור, היו הרבה יותר מתוכנית טלוויזיה או אפילו אוסקר. קובי הפך למחנך. מודל לחיקוי לכוכבים צעירים בליגה, אבל גם ובעיקר - לבנותיו. כאב לארבע בנות הוא טיפח את אהבתן לספורט והפך לאחד התומכים החשובים ביותר בספורט נשים בארה"ב - קול שייחסר מאוד. את בתו השנייה, ג'יאנה המנוחה, הוא אימן באופן קבוע. לפני שהתרסקו, היו בדרכם לפעילות כדורסל עם ילדים.
בראיינט. שלום אחרון לממבה השחורה // צילום: אי-פי
הטרנספורמציה של מי שהעניק לעצמו את הכינוי "הממבה השחורה", על שם הנחש הארסי, הושלמה - למרבה העצב - במותו. השלת העור של הילד החצוף, האגרסיבי, שבא לטרוף את העולם, הסתיימה והתחלפה בעור של דמות לחיקוי, של דמות שמותה סוחט דמעות גם ממבקריו הגדולים ביותר.
ועל מה אנחנו בעצם בוכים אם לא על זיכרונות רחוקים, רגעים של אושר או כעס שחלפו אבל גרמו לנו להרגיש בחיים, ועל חלומות וחיוכים ועצבים שכבר לא יקרו, על אדם שהמשיך לעשות ולנסות ולחתור בזמן שפעם אוהבים אותו, פעם שונאים אותו, ואז שוב אוהבים אותו. וכל זה, בלי שהוא איכשהו באמת השתנה. הוא נשאר, מעל לכל וכל הזמן, הוא עצמו, וכך יישאר לנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
