נֶגאר גָ'וואדי, ילידת איראן, מתגוררת בפריז מאז שברחה ממולדתה עם משפחתה לאחר המהפכה האסלאמית, אך למרות העשורים הרבים שחלפו מאז היא אינה כותבת את סיפורה האוטוביוגרפי־למחצה מנקודת המבט של מהגרת בצרפת, אלא כגולה שקיומה בצרפת זמני ותלוש, והיא ממתינה לשוב למולדתה. הזמן שחלף מאז שהגיעה לצרפת אמנם מטשטש את ההבחנה בין הגירה לגלות, ולגיבורה, קִימְיָה, ברור כי קלושים סיכויי השיבה לאיראן, אבל הסטטיות של מצב הגלות הזה אינה משנה בעיניה את מהותו ואינה עושה אותה למהגרת.
ג'וואדי כותבת: "אין דבר שדומה לגלות יותר מאשר לידה. להיתלש מהבית הראשון שלך, מהקונכייה העוטפת אותך, בכוחו של אינסטינקט הישרדות או כורח, באלימות ובתקווה, ולהשתגר לתוך עולם זר שבו צריך להסתגל ללא הרף למבטים סקרניים". הגלות כאן היא מצב של זרות שאין ממנו מפלט, ואין ממנו שיבה אל רחם המולדת. הגלות משולה לחיים עצמם.
ההבחנה בין ספרות שנכתבת מתוך נקודת מבט של מהגרת ובין ספרות שנכתבת מתוך נקודת מבט של גולה חשובה לא רק להבנת דמותה של קימיה הגיבורה, אלא יורדת לעצם המעשה הספרותי. שכן אם בספרי מהגרים רבים - ויש בארה"ב ובאירופה פריחה עצומה של ספרות מהגרים - מופנה המבט אל תרבות הארץ החדשה, בכמיהה להיטמעות, בהשתאות, בניכור או בביקורת, מוקד עניינן של ג'וואדי וקימיה הוא איראן, הארץ הישנה. יותר משהיא מתעניינת בערעור גבולותיה וסדריה של התרבות בצרפת (כפי שסופרים מהגרים בישראל, בעיקר מזרחים, מנסים לאתגר את גבולותיה וסדריה של הספרות הישראלית), היא מבקשת לתקן את תדמיתה של איראן בעיני הצרפתים, הרואים בה ארץ מלאה בקנאים מוסלמים ה"ממוקמת אי שם בין ערב הסעודית לחיזבאללה הלבנוני"; לספר להם על ההיסטוריה של איראן ועל אנשיה.
בהווה של הסיפור יושבת המספרת בחדר המתנה של מחלקת פוריות בבית חולים בפריז, ובמהלך שעות ההמתנה הארוכות לתורה נובעים ממנה סיפורי אלף לילה ולילה, חלקם אוטוביוגרפיים (של ג'וואד ומשפחתה) וחלקם מומצאים. הסיפורים מגיעים שלושה דורות אחורה, עד להרמון שעליו שלט ביד רמה הפטריארך מונטָזמולמולק (כך!), וממשיכים דרך שורת מיתות ולידות של צאצאים כחולי עיניים (תו ההיכר המשפחתי) עד לסיפורו של דריוש סאדר, אביה של קימיה, אינטלקטואל כריזמטי שנלחם למען חופש הביטוי באיראן.
דריוש אינו דמות היסטורית, אבל סיפורו המרתק, שהוא המוקד הדרמטי של הספר, שואב מחייהם של אינטלקטואלים איראנים גולים, ובהם גם אביה האמיתי של ג'וואדי. דריוש התנגד למשטר השאה ונרדף על ידיו, וכמו אינטלקטואלים אחרים (ובהם מישל פוקו, שביקר בביתו של דריוש) תמך בחומייני כנציג האופוזיציה לשאה. אבל עם עליית חומייני הוא נרדף גם על ידיו, עד שנאלץ להימלט מאיראן, ובעקבותיו אשתו ושלוש בנותיו, ומצא את עצמו בצרפת כשהוא רדוף מכל עבר: על ידי חסידי השאה הגולים, על ידי המולות ששלטו באיראן, על ידי השמרנים שהסתייגו מהאתיאיזם שלו, ועל ידי הקומוניסטים שהתייחסו אליו כאל בוגד בורגני.
אלא שסיפורו הטרגי של דריוש טובע בין שלל המעשיות המנסות לשכנע את הקוראים עד כמה תוססים ויפים היו החיים האיראניים לפני המהפכה. ג'וואדי מושכת בשרוול הקוראים, ומפצירה בהם שלא יאבדו את סבלנותם בעוד הם מלווים אותה בהמתנה הארוכה במרפאת הפוריות, כשהיא שולפת מאמתחתה עוד ועוד סיפורים מהעבר: "בואו נטה אוזן לשיחה בין דריוש ל...", "תצטרכו להתאזר בסבלנות, קוראים יקרים", "אתם ודאי משתוקקים שהרופאה תיכנס לחדר ושנגמור עם זה. גם אני. אבל כיוון שעלינו להמתין עוד, אל תכעסו... אם אספר לכם קצת על..."
הפיצול של הסיפור - שנע בין השיממון של חדר ההמתנה בפריז לבין הזיכרונות השוקקים מאיראן, הנמשכים זה מתוך זה בחוט שחרזדי - אמנם מוצדק כאן: הוא מגלם את מצב הגלות הקרוע בין "הזמן הריק" של ההווה ובין העבר המדומיין. אלא שהפיצול הזה גם מפרק את החיים האוריינטליים המתוארים כאן - עושה להם "דיס־אוריינטליזציה", כשם הספר - במובן של פירוק; ויותר מאשר לשכנע את הקוראים כמה חיוניים היו החיים לפני ההפיכה - מטרתה המוצהרת של ג'וואדי - הוא חושף את מוגבלותם של הזיכרונות הללו, שאינם מעידים על החיים באיראן כשם שהם אינם מעידים על החיים בצרפת אלא נותרים כלואים אי שם ביניהם.
דיס־אוריינטלית / נגאר ג'וואדי
מצרפתית: רמה איילון; הוצאת חרגול ומודן, 311 עמ'
