בכל שנה אני נופל בזה. "אנחנו כבר לא ב-2018", אומר לי הפקיד בבנק בפרצוף שחצן כשאני משרבט את התאריך בתחתית עמוד בירוקרטיה כזה או אחר. מבויש, אני נמנע מקשר עין ומתקן במחיקה עצלנית. זו לא אשמתי, אני רוצה להגיד לו, אלה השנים שרצות מהר מדי. אני מחזיר לו את הדף, והוא ממשיך בתהליך באדישות, לא מתרגש מכך שמולו יושב אדם שבאמצעות מכונת זמן מיוחדת הצליח לחיות בעבר לפחות כמה ימים.
לא עוד. השנה זה לא יקרה לי. השנה אני מתכוון להגיע מוכן. הגיע הזמן שאתבגר ואחיה בהווה, כמו שכל המוארים האלה מטיפים. הם אף פעם לא טועים בתאריך, או טועים בכלל, כפי שמעיד דף האינסטגרם הפעיל שלהם. בכל אופן, החלטתי שאעשה כל דבר שיעזור לי להשלים עם העובדה שממש, אבל ממש עוד מעט, תחלוף עלינו רכבת השנים. השנה אני אעלה עליה בזמן, ולא ארדוף אחריה בזמן שכל המוארים מביטים עליי בהתנשאות מתוך הקרונות הנוחים, עתירי ה- WIFI והמזגן, ותוהים מי זה המוזר הזה ולמה הוא רץ כל כך לאט.
אם כך, כדי לחדד את הנתיבים הנוירולוגיים בקליפת המוח הקדם-מצחית הגבית-צדית, החלק במוח שאחראי על תפיסת הזמן (לא המצאתי את זה, מישהו כנראה הקדים אותי), החלטתי לקרוא כל כתבה שבקולי קולות מכריזה על 2020 כשנת ה-השלם את החסר, והקפדתי לשנן את האזהרות מפני כל הדברים הנוראים שודאי יקרו לנו בשנה הבאה. אגב, אם לא ידעתם, מספר הערצבים עומד להגיע לשיא שלילי של כל הזמנים, אבל אף אחד ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" לא עושה עליהם סרטים, ונראה שזו הסיבה לכך שהם כאלה ערצובים כל הזמן.
כמובן שהצבעתי בכל מצעדי העשור. כאן 88, רשת ג', גלגלצ ואפילו רדיו קול חי (שם, לאחר מצעד סוחף ודרמטי, נבחר השיר "הנני בידך" של אברהם פריד לשיר העשור על פני "ואפילו בהסתרה" של יואלי קליין, דבר שלדעתי הוא שערורייה גמורה וגרם לרדיו קול חי לאבד לפחות מאזין חי אחד). קניתי עשרות משקפי 2020 מפלסטיק בצהוב זרחני לי ולכל חבריי וקרוביי, ואיימתי עליהם שאנתק את הקשר עימם אם לא ירכיבו אותם יומם וליל. אני מאמין שהם עושים זאת, אם כי הם לא עונים לי להודעות ולא ראיתי אף אחד מהם לאחרונה (למען האמת, אני מוכרח לציין שקשה לראות משהו עם המשקפיים האלה).
הרגע התקרב. ב-31 בדצמבר ביליתי את היום בצפייה ביוטיוב בחגיגות השנה החדשה של כל מדינה שנמצאת מזרחית אלינו על הגלובוס. השנה אני יודע שאני מוכן. סירבתי לצאת למסיבות המקומיות כי ידעתי שאתפתה לשתות שם כמה כוסות בירה, חברים יצעקו "בוא תעשה איתנו כמה צ'ייסרים", ופתאום בלי לשים לב אשכח מי אני ובאיזו שנה אני נמצא. לא הפעם. הסתגרתי בבית וחיכיתי, סופר לאחור את השעות.
כמה דקות לפני חצות החלה להציף אותי חרטה. נזכרתי ברגעים האהובים עליי מהעשור האחרון – אהבות שהיו לי, חברים שמצאתי, וכמובן השיר "ואפילו בהסתרה" של יואלי קליין. אחח, איזה שיר. אולי תחכי קצת, 2020, רק עוד קצת? אולי תתני לנו להישאר פה, בעשור הזה שאין לו קיצור קליט ושבו אנחנו עדיין צעירים ויפים?
התחשק לי לצעוק "עצרו את כל השעונים", אז צעקתי, אבל אף אחד לא שמע. השעונים לא עצרו. הורדתי את המשקפיים והבטתי בהם. פתאום הם נראו כל כך 2019.
למחרת התעוררתי והלכתי לבדיקת עיניים. מתברר שאני זקוק להם באמת. בזמן שחיכיתי לפקידה טרוטת העיניים שתסיים את שיחותיה, ראיתי ערצב קטן הולך על השולחן ונעלם בערימת דפים. נדמה לי שהוא חייך אלי. אולי תהיה שנה טובה, בכל זאת. הפקידה סיימה והגישה לי טופס. מילאתי אותו בזריזות ונעצרתי בסעיף התאריך. הגיע רגע האמת. היד שלי הרימה את העט והתחילה לכתוב. האחד בינואר, שתיים... אפס... פתאום נעצרתי. הפקידה הביטה בי בעיניים בוחנות. הבנתי משהו. אני לא מוכרח להתקדם מהר כמו כולם. אולי זה לא כל כך נורא לאחר לרכבת. הרי בסוף אעלה ואגיע לאותו מקום כמו כולם. המשכתי לכתוב. "אנחנו כבר ב- 2020", הפקידה אמרה לי. "ואללה נכון", עניתי, "איך הזמן טס".
ניתאי גת // צילום: עומר פרידמן
ניתאי גת, בן 31 מתל אביב, הוא תסריטאי ואיש תוכן.
2010-2019 | מסכמים עשור בתרבות:
• מהפכה: העשור המטורף של עומר אדם
• זה אני: העשור המשוגע של אייל גולן
• הרצללל: הסרטונים שעשו את העשור
• 10 המגמות ששינו את השואו ביז
• טלוויזיה: 25 הדמויות הגדולות של העשור
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
