זה היה ליל הסילבסטר, אלפיים ועשרים. אמרו לנו להישאר בבית. השד יודע מי היה ראש הממשלה אז, לא זוכרת כבר. הוא הפחיד אותנו לא לצאת, ואזעקה עטפה את מבשרת-ציון, הדהדה בשחק. הופתעתי. כולם הופתעו. מלחמה? האזעקה צרחה בעור התוף, ואני הבטתי ביישוב ממרומי המרפסת, איך רצים ילדים תחת פסלי הכבשים, מגנים על אוזניהם.
מה היית אומר על זה, סטיב? שאני חיה במדינה דפוקה? היית תופס את הוודקה ושותה מהבקבוק, כי קנדה כל-כך לא דפוקה בעצמה עד שכולכם שתיינים? מה היית אומר, סטיב, שלא אמורים לחיות כך, חתיכת גוי?! תראה, כמה חן יש בערב, למה לחגוג את בוא השנה שלך בלי לחתוך את השמיים לחתיכות! ראה, אנשים עם שרשראות פרחים רצים חזרה הביתה, צורחים, כמה נחמד! עדיף ככה, מאשר משיכת-האף שבה אתם מגנים על נימוסיכם, כאילו יש בזה ערך. מה יש אצלך, סטיב, חוקים שאיזו סבתא קנדית המציאה אל מול האח, וכולכם מתפייטים עליהם בתענוג? ומה למדת ממני? לאכול אוכל מדמם, למצוץ את עצמות העוף, לצחוק בקול מתגלגל, לזהות טנק.
שתיתי, בקבוק יין, וצחקתי לבד. "הו, הוא מנומס!" דמיינתי אותך ואת אמך מכתירים, "אבל האיש ההוא, גס רוח, כמה נורא", מרכלים על אחר. ספורט הנימוסים המוביל את השיחה לשומקום. אבל לא שחררת מזה. כמה תיעבתי את כיווץ הגבות הזריז בפניך, התדהמה הקלה כשאחת מן החברות שלי מצצה זית מאצבעותיה. תן לבחורה למצוץ זית באצבעות! את נשיכת השפתיים שלך שנאתי, כשעקפו אותך בתור. פניך פני קורבן, אגורות זעם. תצרח כבר, זה מסרטן לכעוס, "אבל אנחנו לא צועקים", היית משיב, ומספר שאצלכם, ואצל היפנים – למי אכפת מהיפנים? – אצלכם ואצל היפנים שומרים בבטן. כך צריך להיות, רותי, ואני יכולתי לחנוק אותך, הו, אזעקה מעצבנת!
הייתי פעילת שמאל רדיקלי לפני שהכרנו. לא פעילה ממש, יותר – תומכת נלהבת, בשירות ובשם הקידמה, אחת שמספרת בבית-הקפה איך "המצב" נוגע ללבה. עברתי לארצות-הברית לשנתיים מטעם העבודה, ושם, חה, הייתי כה בודדה, האנשים היו מסוגרים אל עצמם, והתחלתי להשקיף על האדמה שלי, כאילו הייתה מאהב לשעבר, שמתוך געגוע נעשה יפהפה. הייתי אכולת קנאה במי שכאן. תירצתי את הבידוד שלי בחברה האמריקאית, בכך שאני יהודייה, ואישה, וכל מה שהיה לי לרשות התירוץ. בלילה התחבקתי עם ישראל, והייתי אחת ממשהו. זה מה שהבאתי לדייט הראשון שלנו. הוקסמת ממה שסיפרתי לך, לא הייתה זו לאומנות, כי אם ביתיות. רצית להקים בית עם הישראלית המכושפת הזו. התאהבת לא רק בי, אלא גם ברוח הסחבקית, בחומוס, בישירות, בחיילות היפות, בתיאטרון 'הבימה', בעיר העתיקה. אמרת שזה מרגיש כאילו כולנו חולקים סוד. הלכנו יד ביד את מדינת היהודים. לא סיפרתי לך מה הסוג שלנו. רציתי שתמיד תשתדל לברר. לא תיארתי לי שהכל יהפוך לתיעוב כה מהר. קח לך עשרים שנה, כמונו, עד שתתחיל לטנף על הארץ, אבל רק חמש שנים כאן, ושמת לב לפגמים, בחייך.
וכמו אדמתי, גם אני עייפתי. עיניי נעשו רכות-נפוחות. היית מסתכל עלי, ומתחיל לדבר על "המצב". קדחת "המצב" נגעה בך. כה מהר למדת את הטכניקה, להעתיק את הפרטי והכואב לציבורי. "למה אין לכם סבלנות? תמיד אהיה זר פה?" היית שואל אותי, והשבתי שאנו חיים בכאוס, ועליך להבין. במקום להגן עליך, הגנתי על האדמה. פעם אפילו צרחתי עליך שהנה, כהוכחה לשטחיות שלכם, אין תרגום באנגלית למילה "להכיל". אתה התחלת לצחוק. ליטפת אותי ביד קרה כשלג. אהבתי אותך, אבל הפכנו ל"אנחנו" ו"אתם". המדינות נדחפו לנו בסדינים, התווכחנו בשם הפלסטינאים, הקנדיים, העברים ואומות העולם. שוכבים במרחק בטוח, עורכים דיבייטים אל תוך השינה. מי לא היה שם, אלוהי הנצרות, ואלוהיי. כולם התגייסו למערכת היחסים הקודרת. כולם גם יחד באו להצדיק את הסוף.
כישלון נישואינו הוא כישלון ארצי. כך אני מתעודדת, כך ועם הבקבוק. אני גם ככה חיה בקוקטייל "אמרתי לך" אחד ענק. אמי וחברותיי לא מפסיקות: "אמרתי לך ששני דברים הפוכים לא יכולים להיפגש", "אמרתי לך שהוא לא יבין את התרבות", "אמרתי לך שזו התבוללות". התבוננתי מהחלון ברגעי הסילבסטר המפורסם של שנת 2020, ולפתע צלצל הפלאפון. הבחנתי בשמך מעבר לכתפי, במרחק ספה, על השידה. ארבע האותיות תמיד יסמנו לי אדם אחד בלבד.
השעה הייתה 23:59, וכשעניתי: "הפי ניו ייר", תפסתי שנותרת ער לפנות בוקר בוונקובר כדי לדבר איתי. האזעקה פתחה שוב. צחקקתי, כדי להסות אותה, פאדיחות, אבל אמרת שאתה מקווה שאני בסדר, ושנורא קר בקנדה השנה. אתה מתגעגע גם לארץ? שאלתי בחיוך זדון. זו הייתה שיחת הטלפון הראשונה שלנו מזה זמן רב. לבי הלם. לפתע התחלתי לחשוש מהטילים. אמרת "אני מתגעגע אלייך רותי, אני מצטער שאף פעם לא אמרתי מה שאני מרגיש". השבתי שאצלכם ואצל היפנים לא אומרים, ולפתע שאלת מדוע אני לא מתחבאת ב-MAMAD, ואמרתי שאין לי מה להפסיד, והתייפחתי. לא האמנתי שאני נשברת ככה מולך. אמרת לי לרוץ ל-MAMAD מיד ולהתקשר אחר-כך. הסתובבתי, והנה, קו לבן חצה את שמי מבשרת, ומולו, פיה ארוכה נחושה, היא-היא כיפת-הברזל.
נועה גורן
נועה גורן, בת 27, היא בוגרת תואר בפילוסופיה ובספרות. עובדת בהוצאת ספרים ומלמדת בני-נוער מכל האוכלוסיות לבצע שירי ספוקן-וורד ('פואטרי סלאם'). ניתן לצפות ביוטיוב בשירים שנועה מבצעת. "הכתיבה גורמת לי לאושר עמוק", היא מספרת, "כמו גם החתול שלי, ימי שישי משפחתיים ושוקולד חלב-עוגיות".
2010-2019 | מסכמים עשור בתרבות:
• מהפכה: העשור המטורף של עומר אדם
• זה אני: העשור המשוגע של אייל גולן
• הרצללל: הסרטונים שעשו את העשור
• 10 המגמות ששינו את השואו ביז
• טלוויזיה: 25 הדמויות הגדולות של העשור
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
