"חיים שלי", הוא אומר לי, רגע לפני שעיני נעצמות, "את יפה כל כך, את יודעת?".
אני מריחה את הבל פיו על פניי. ריח דשא רענן, ריח צוף פרחים, ריח אושר. שפתיו החמות על מצחי מעניקות לי נשיקה רכה. אני מרגישה מוכתרת, חשה גאה, כמו נערה שנמשחה למלוכה.
"אמרו לך פעם?" הוא ממשיך לשאול, נושף לתוך אוזני, ידו מלטפת את לחיי בעדינות, "מישהו פעם אמר לך שאת יפה?".
אני מנידה בראשי ופוקחת עיניים. מבטו רך וחומל, כמו המבט שהוא נותן בעמליה התינוקת שלנו. אני אוהבת את המבט הזה, מזהה בו אהבה. מעולם לא הרגשתי אהובה כל כך, עטופה ברגש עז ויוקד, שמגן עלי כמו שריון, תוחם את סביבתי בקו גבול דמיוני, שיוצר מקום מוגן שבו רק אנחנו, שנינו, ועמליה. משפחה קטנה וחמה, כמו שתמיד רציתי.
"את אוהבת אותי, נכון?" הוא לוחש, ולפתע ניתק ממני וקופץ מהמיטה.
פרץ רוח פתאומי מקפיא אותי. אני מהדקת את השמיכה מעל גופי, וממתינה לו, שיניי נוקשות. ואז הוא מגיע, בידיו מגש עץ מתקלף, ועליו כוס גבוהה של מיץ תפוזים סחוט, שטיפות דביקות מעטרות אותה, טוסטים שחומים מדיפים ריחות מגרים, ועליהם שכבה עבה של אבוקדו מומלח, צלוחית זיתים דפוקים וקערית ירקות חתוכים בוהקים.
"וואו", אני פולטת, "לא היית צריך, ממי".
"היי, היי, נשמה שלי", הוא מניח את המגש על השולחן שלידי, מחטט בערמת הבגדים שעל הכיסא ושולף ממנה סווטשרט ריחני שלו. "תתלבשי קודם", הוא מניח אותו על ראשי, "ואז תאכלי בנחת. את זקוקה לזה. את מניקה".
אני מרגישה את הבכי עולה במעלה גרוני. איך אתה קורא אותי בדיוק, אני רוצה להגיד, אבל במקום המלים יוצא לי משפט תלוש, בוגדני, ואני מיד מתחרטת: "גם רונן היה קורא אותי כמוך".
בשבריר שנייה אני רואה את הצל חולף על פניו ונעלם. הוא כורך את כרית ההנקה סביב גופי, לסתותיו מתהדקות כשהוא מכבה את האור ונסוג לאחור.
"אני הולך לסלון", הוא אומר לפני שהוא יוצא, מותיר אחריו שובל מהאפטר שייב הגברי שלו.
"חזרת", אני לוחשת לו בבוקר, מנשקת את קצה חוטמו, "לא ישנת אתי".
"הייתי כאן כל הזמן", הוא משיב, ישנוני.
"אבל כיבית את האור", אני מקשה, "יצאת בפתאומיות. מתי חזרת?"
"טיפשונת, לא יצאתי", הוא מתמתח, חושף קעקוע לב אדום שהולך ונפרס על שרירי זרועו. "את נרדמת, יפה שלי, אני הייתי לידך כל הלילה. לא ישנתי, זה נכון, רק הסתכלתי".
הוא פוקח את עיניו היפות לכדי סדק דק, ומביט בי בעדו. אני מזנקת מהמיטה בכוחות מחודשים, כמעט הופכת את מגש האוכל המלא עדיין, מתנפלת על השמלה הלבנה שקניתי בשבילו ולובשת אותה. עיניו נפערות, בוחנות אותי, ושוב הצל מזדחל אליהן.
"יפה?" אני שואלת על השמלה, אבל בעצם מתכוונת לעצמי, והוא שותק זמן ארוך מדי ואז מפטיר:
"אם את חייבת לצאת מהבית עם השמלה הזאת, אז אין לי מה לומר". פיו נמתח לעווית כשהוא נאנח, "אם לא הייתי מכיר אותך, וסתם היית עוברת ברחוב, הייתי חושב שאת שרלילה. לא שאת כזאת", הוא מוסיף, ואני מיטלטלת עם מילותיו מאכזבה ותסכול להקלה. "את נפגשת עם..."
"דנה", אני ממהרת להשיב, מסירה את השמלה בזריזות ומטילה אותה לפח הניירות הקרוב.
"חשבתי שאמרנו", הוא מתיישב ומוחה את מצחו, "שדנה לא טובה בשבילך. היא רווקה נואשת. מחפשת גברים כמו איזה..." הוא שוב נאנח ומשתתק לרגע, "כמו איזה זונה. את במקום אחר, חיים שלי, לך יש גבר שאוהב אותך, ילדה אהובה ממנו, יש לך אותנו".
"אבל יועדי", קולי נעשה קטן יותר, "הפסקתי את הקשר עם נעמה ועם קרן, אתה יודע שדנה חשובה לי, היא החברה היחידה שנשארה לי".
"זאת חברה?" הוא נושף בבוז, "את עוד לא הבנת שהיא מנצלת אותך, כמו כולן? בשביל מה את צריכה את החברות האלה, נשמה, הא? את קרן, חולת הנפש הזאת, ואת נעמה הכלבה ששואבת לגברים את הכסף, שלא לדבר על מה שמה, גלית, שעשתה לך רק רע, את בעצמך אמרת".
"אני לא אמרתי", אני מנענעת בראשי כמו ילדה, דמעות נקוות בעיני. יועד כבר לא אוהב אותי. מה שיש לו בעיניים זאת לא אהבה.
"אני לא מספיק לך, חיים שלי?" הטון שלו משתנה באחת, והוא מושיט אצבע רכה ומוחה לי את הדמעות, "מה את צריכה את כל השרמוטות האלה, נשמה? יש לך אותי, יש לך את עמליה, אנחנו המשפחה שלך. אנחנו החיים שלך".
החיוך חוזר לפניי, איטי וזהיר, ואני קמה וחוזרת לארון. השמלה האדומה ארוכה מספיק, ואם אגיד לו שאני הולכת להורים שלי, הוא לא יכעס. אני לובשת אותה באיטיות מכוונת, מדמיינת אותו מסיר אותה ממני וטורף לי את הגוף. אבל המבט שלו שוב משתנה וננעץ בי, כהה.
"שמלה אדומה", הוא מסנן, "את משקרת".
אני רוצה להגיד לו סליחה, אני רוצה להתוודות שבכל זאת רציתי לפגוש את דנה. לא נעים לי לבטל. אני יודעת שאני שקרנית ושהוא תמיד קורא אותי. אני חייבת שהוא יבין שאני זקוקה לחברה, שאני לא מסתפקת רק במשפחה הקטנה והחמה שלי. אני יודעת שאני כפוית טובה, אני זוכרת ששנים רציתי את מה שקיבלתי בסוף, ועכשיו אני לא מעריכה.
"שמלה אדומה", הוא שוב נובע ארס, "תגידי לי את מי את הולכת לפגוש". הוא מתרומם מהמיטה ומתקרב אלי. ידו נשלחת לכתפי ואני מתכווצת.
"דנה", אני ממלמלת, "זאת טעות".
"דנה בתחת שלי", הוא יורק ומצמיד אותי לדלת הארון, "את שקרנית חולנית. שמלה אדומה, כמה פאתטית. את זונה פאתטית". הדמעות מתגנבות שוב.
"מה?" אני ממלמלת, "למה אתה קורא לי ככה?" "כמה זמן?" הוא תוקף במקום לענות, "כמה זמן את נפגשת עם החרא הזה שיודע לקרוא אותך? אני לא מספיק לך, הא? את חזרת לרונן הבן שרמוטה הזה כדי לקבל עוד אהבה? האהבה שלי לא טובה לך? נתתי לך את הנשמה, נתתי לך את החיים שלי, ומה את עושה עם זה? זורקת לפח?".
היבבות מתגברות, הגוף שלי רועד כשאני מנסה להשיב לו: "ברור שלא חזרתי לרונן, מאיפה הבאת את זה?"
בבת אחת אני מרגישה את זה, את הכאב המפלח בגב, ופתאום אני על המיטה, הוא מעלי.
"את לא מתביישת?" הוא נושף באוזני, "לשקר לבעלך. ראיתי בווטסאפ את ההתכתבות שלכם. אני לא טיפש. את מכחישה שאתם בקשר, משקרת לי בזמן שהוא מזיין אותך, מזיין את אשתי!"
"אנחנו בסך הכל ידידים", קולי רועד.
"ידידים", הוא מחקה אותי, לעג בקולו, "ידידים קוראים אחד לשני 'מותק' ו'חמוד'?". ידו חופנת את פניי וננעצת בהן. "ידידים מסתירים את הקשר שלהם מבני הזוג? את חושבת שאני טיפש, תגידי? את חושבת שאני מטומטם?"
"סליחה", אני ממלמלת, מנסה לשאוף אוויר דרך ידו הגדולה שפרושה על פניי.
"את תכננת לעזוב אותי בשבילו, תודי, את רצית לברוח אתו".
אני מטלטלת את ראשי מצד לצד בזמן שידו השנייה נשלחת לבטני, נלחצת כלפיה.
"נתתי לך את עצמי, את החיים נתתי לך. רצית ילד – הבאתי לך ילד, רצית תכשיט – קניתי לך תכשיט. אמרו לי שאני פראייר – לא הקשבתי. את לא הערכת כלום. רצית רק לנצל אותי, לקחת לי את הלב ולזרוק אותו לכלבים. לחזור לחיים הזבל שהיו לך לפני שהצלתי אותך". הוא מרים את כרית ההנקה הכתומה, והנה היא מתקרבת לפניי.
"יועד", אני רוצה להגיד, "עמליה", אני בוכה.
"חיים שלי", הוא אומר לי, רגע לפני שעיניי נעצמות.
מוקדש למיכל סלה ז"ל ולשתים עשרה הנשים הנוספות שנרצחו בישראל בשנת 2019 על ידי בעליהן.
דריה מעוז // צילום: ליאור מזרחי
דריה מעוז היא סופרת וד"ר לאנתרופולוגיה, מרצה בכירה במכללה האקדמית הדסה בירושלים. פרסמה עד כה שמונה ספרים, מהם חמישה רומנים ושלושה ספרי עיון. ספריה האחרונים הם "אמנות הזוגיות" (2019, ביחד עם פרופ' עמי שקד ופרופ' עמירם רביב) והרומן "ימי האהבה" (2018), שניהם בהוצאת "כנרת זמורה ביתן". נשואה ואם לשני בנים.
2010-2019 | מסכמים עשור בתרבות:
• מהפכה: העשור המטורף של עומר אדם
• זה אני: העשור המשוגע של אייל גולן
• הרצללל: הסרטונים שעשו את העשור
• 10 המגמות ששינו את השואו ביז
• טלוויזיה: 25 הדמויות הגדולות של העשור
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
