"היינו אמורים להגיע רחוק, אם לא לירח עד גיל עשרים ואחת, אז לאופן ספייסס הבוהקים בניאון של חברות ההייטק, לשולחנות שבקדמתם של בתי המשפט, לחדרי הניתוח, אלוהים יודע לאן, העיקר שזה יהיה מלווה בלבוש מכבד, בטייטל מפוצץ, באימהות אפופות גאווה שעפעפיהן נפוחים מבכי של נחת, ובמשכורות שירפדו את החשבון ואת קירות הבית מכל מהלומה אפשרית שעשויה לבוא.
היינו אמורים להביא לעולם שלושה ילדים מושלמים, עם גינונים של נתיני הממלכה הבריטית ופוטנציאל של מי שכל העולם נפרש בפניו וכל שעליו לעשות הוא להושיט יד וליטול מכל הטוב שמונח כאן עבורו. היינו אמורים להיות בעלי מצפון חברתי, מעורבים פוליטית, אקולוגיים, נאורים, ליברלים, מתחשבים בזולת, מאזינים לשוברט וללאונרד כהן, קוראים קאמי וא.ב. יהושע, מחבבים שירה, אוהבים לדבר על כמה אנחנו מחבבים שירה, ערכיים, חברתיים, בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה – מה שזה לא אומר, מוסריים.
לא היינו אמורים להתחתן בגיל שלושים וחמש, להביא ילד ראשון בגיל שלושים ושמונה, לחפש את עצמנו בגיל ארבעים. לא פיללתם לילדים בלתי-מושלמים, לא משויפים בקצוות, שמעזים לרצות להיות מאושרים במקום העבודה שלהם ולעסוק במה שהם אוהבים עשר או שתים עשרה שעות ביממה. לא ציפיתם לילדים שלא סגורים על עצמם ומחליפים עבודה כל שנתיים, דירה כל שלוש, בן זוג כל חצי שנה – לא כי התעצלנו לעבוד על זה או כי אין לנו שום כבוד לזוגיות, אלא כי זה פשוט לא היה זה. לא חלמתם על ילדים שיחלמו על תואר שני במדעי הרוח, על שני חדרים בשכירות ליד הים, על עבודה שאפשר להגיע אליה בכפכפים.
היינו אמורים להיות מיושבים, רציניים עד גיחוך, נחושים לחיות את חיינו במסלול קבוע ומתוכנן מראש מהרגע שבו נולדנו ועד לרגע שבו כל זה כבר לא ישנה, לדעת בדיוק מה אנחנו רוצים מעצמנו, מהעולם ומהחיים האלה רגע אחרי צבא, בדיוק כמוכם – לחשוב שפענחנו את העולם ושהכל ברור לנו, ולא רק הולך ומסתבך ככל שאנחנו מתבגרים.
אתם לא אשמים. נתתם לנו הכל, כדי שיהיה לנו את כל מה שאנחנו זקוקים לו כדי להיות בדיוק מה שרציתם שנהיה. משהו התפקשש בדרך. אולי אלה אנחנו, אולי משהו נדפק בדור הזה שלנו שאתם כל כך אוהבים לקטר עליו. ואולי אלה אתם, שביקשתם מאתנו להיות יותר מדי, כשרצינו פשוט להיות.
אתם קוראים לנו 'דור של אוי-אוי-אוי', אומרים שאנחנו מתבכיינים, קוטרים, מפונקים, שאנחנו בורחים מהמציאות ודוחים את ההתבגרות – מה הפלא שאנחנו רוצים להישאר צעירים עוד קצת? ראינו אתכם בגרסה המבוגרת שלכם, עייפים, נרגנים, מיואשים, מחפשים על מה להתלונן ועם מי לריב. אתם באמת חושבים שאנחנו מאמינים לכם כשאתם מספרים לנו איך שלושים ומשהו שנות ותק באותה עבודה זה בדיוק מה שחלמתם עליו? אנחנו רואים בעיניים שלכם את השעמום, מזהים בקול שלכם את הזיוף כשאתם אומרים שהכל בחיים זה פשרה ושחלומות גדולים זה לעצלנים או למי שאין לו שתי רגליים על הקרקע. אתם יכולים להטיף, להוכיח, ללגלג, אבל אתם לא יכולים לרמות אותנו. אולי את עצמכם.
תסתכלו טוב-טוב במראה ותאמרו לעצמכם – לא לנו, בכנות, שאתם מאושרים מהחיים שלכם, שכל ההחלטות שלכם היו מצוינות ומוכיחות את עצמן עד היום, שאתם לא מסתכלים על השבילים שבחרתם שלא לפסוע בהם במבט מלא חרטה ותחושת פספוס צורבת, שאתם לא ממלמלים לעצמכם פעם בפאקינג יום 'אלה לא החיים שהבטחתי לעצמי לחיות, מה לעזאזל אני עושה?' אני רוצה שתס-"
הייתי באמצע המשפט, כשמערכת ההגברה פסקה לעבוד.
"אני רוצה שתסתכלו לרגע ו-", אמרתי לתוך המיקרופון, אבל ללא הרמקולים, ספק אם שמעו את קולי אפילו בשורות הראשונות, וודאי שלא בקצה אולם הספורט, שהכיל למעלה מארבע מאות מקומות ישיבה והיה תפוס עד אפס מקום. דפקתי על המיקרופון בשתי אצבעות, והסתובבתי לראות אם איש צוות טכני עולה לסדר את העניין, כשנקישות עקביה של דפנה הרעידו את פרקט העץ וטיפסו במעלה שלוש המדרגות שמובילות אל הבמה המאולתרת שעליה עמדתי.
"דפנה, את יכולה לבקש ממישהו שיבדוק את הסאונד? בדיוק הגעתי לפאנץ', התקלה הזאת גורמת לכל מה שאמרתי לאבד תנופה, ועשיתי כזה בילד-אפ לשורה התחתונה", אמרתי לה.
היא, בתגובה, משכה את המיקרופון מידי, וקראה לתוכו בעוצמה שאין בכלל ספק ששמעו עד לשורה האחרונה:
"תודה לאיתי מיטלמן על הנאום ה... המממ... מעניין. זה היה בהחלט מאיר עיניים. עכשיו, אני שמחה להציג בפניכם את רביעיית כלי המיתר שהגיעה לכאן במיוחד עבור המפגש הזה שלנו. תיהנו". היא השיבה את המיקרופון לכנו וסיננה לעברי: "לא על נאום כזה דיברנו, אידיוט. עכשיו קח את עצמך ותצא מפה".
ירדתי מהבמה, מבחין בה מחברת את התקע החשמלי של אחד המגברים למקומו. גבר גבוה בחליפה שחורה ופפיון עלה מולי עם נבל, ונתקלתי בו בכתף, כאילו בטעות.
נבוך, התחלתי לעלות לכיוון היציאה מן האולם, שוכח שיש יציאה נוספת ממש ליד הבמה. ראיתי את הראשים שמסתובבים לכיווני ומלווים אותי החוצה – ראש בלונדיני שעונד עגילים כבדים מעל צוואר שמקושט בשרשרת תואמת; ערימת שיער, מזויפת לחלוטין, של גבר במיטב שנותיו, שהצצה חטופה בחולצה ובז'קט שלבש מגלה שהם עולים כמו שכר דירה של שלושה חודשים; מחלפותיה האדמוניות של איזו גברת מטופחת באחת השורות האחרונות, שמבטה אמר כי היא תוהה על קנקני, ולא ברור מה גזר הדין שגיבשה במוחה. אלה לא המורים שלימדו אותי, מיהם ומה הם עושים כאן בכלל?
תסתכלו, תסתכלו, מה אתם מרימים גבה? את מי חשבתם שיביאו לדבר בפניכם ביום שלישי באחת עשרה בבוקר? את המנכ"ל של החברה הגדולה, שבדיוק בכנס בלוס אנג'לס? את בעליו של הסטארט-אפ הכי מדובר היום, שיושב עכשיו בקומה העשרים ומשהו ומכנס את העובדים שלו להודיע על אקזיט? אני אפילו לא יודע אם הייתי האופציה הראשונה של דפנה, רק מבין שההגעה שלי היום הייתה שילוב של שני נתונים – אחד, הייתי פנוי להגיע, בלי שום דבר בלו"ז, שניים, הייתי מצטיין המחזור הראשון, לפני עשרים שנה, זה שסומן כהבטחה הגדולה של 'תיכון נאות הישג הירוקה', שם מזעזע לכל הדעות, שמשלב באופן חסר כל היגיון אווירה של בית ספר ושל פרויקט נדל"ן.
הגעתי לדלת, תודה לאל. אם הייתי בסרט הוליוודי, בצאתי מהאולם, הראש שלי היה עובר דרך כרזת ה'תיכון נאות הישג הירוקה מציין שני עשורים של מצוינות' וקורע אותה, אבל היציאה שלי הייתה הרבה פחות דרמטית, ומיד כשעברתי מבעד לדלת הכבדה, נפלטתי אל חצר בית הספר, וחום כבד ודחוס קיבל את פניי. התיישבתי על אחד הספסלים והדלקתי סיגריה. הסתכלתי על התלמידים שיוצאים מהבניין לכיוון המחששה, צעירים, מתוחים, רציניים להחריד בשעה שהם מדברים על שאלה אמריקאית בתנ"ך.
"יש לך אחת בשבילי?" ניגש אליי תיכוניסט ענייני, שלא מבזבז זמן על זוטות כמו "הי" ו"סליחה".
"יש", הושטתי לו את החפיסה. הוא לקח סיגריה והדליק לעצמו. "מורה חדש?" שאל בעודו בוחן אותי, ממשקפי השמש השרוטים ועד הניו-באלאנס החבוטות.
"לא, איזה", השבתי קצרות, וכשהשתיקה נהייתה כבדה, הוספתי: "באתי לדבר כאן, להגיד כמה מילים בכנס הזה שלכם".
"ההפקה שהרימו בשביל המנהלת?"
חייכתי.
"אז מה? אתה סיפור הצלחה? מה אתה עושה בחיים?"
"היום? יושב על ספסלים בתיכון שלמדתי בו לפני עשרים שנה ומעשן סיגריות. מחר? לא בטוח".
"המצב בשוק קשה, אה?"
"אתה נשמע כמו אבא שלי", כיביתי את הסיגריה על הרצפה עם הנעל. "כן, המצב קשה. מתי לא היה קשה? אולי אלה אנחנו שקשים. אבל מה אני יודע? אני רק אחד שהזמינו אותו לדבר על ההצלחה המסחררת שלו, כי זכרו לו חסד נעורים. אתה יודע מה הייתי כשסיימתי כאן? התלמיד המצטיין, ההבטחה הגדולה הראשונה של המקום הזה, מי שיום אחד תהיה עליו כתבה במקומון, זה שניבאו לו משרות שוות, והתקדמות מהירה, וקריירה מדהימה. היום", התכופפתי לסדר את הג'ינס מעל הנעליים, "אני הבחור המזדקן הזה שמסתכל עליך, ועל בני שבע עשרה כמוך, ומנסה להבין מה התפקשש מאז שהייתי בגיל שלכם. אבל עזוב, עכשיו אני נשמע כמו אבא שלי. יאללה, גבר, שיהיה לך אחלה יום, ואל תקשיב לשטויות שלי. תן בראש, ואולי עוד ייצא ממך משהו".
התרוממתי מהספסל והושטתי לו יד ללחיצה. הוא החזיר לי לחיצה בוטחת, מינימום של איש עסקים ותיק, כזו שמתעכבת טיפה יותר מדי, בתוספת מבט ישיר לעיניים.
"בהצלחה, גבר", אמר לי.
ואני יצאתי משם ונשבעתי שעוד ייצא ממני משהו, יום אחד.
איילת קליין כהן // צילום: תומר כהן
איילת קליין כהן היא עורכת ספרים, כתבת ומבקרת ספרות ב"ישראל היום". כותבת בימים אלה ספר פרוזה ראשון.
2010-2019 | מסכמים עשור:
• 10 המגמות ששינו את השואו ביז
• טלוויזיה: 25 הדמויות הגדולות של העשור
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
