"אנחנו מתעסקים המון בשאלות של זהות והשתייכות", אומרת הפסיכולוגית הקלינית המומחית נטע ענבר סבן, "גם כאינדיבידואלים וגם כעם שאנחנו חלק ממנו, בעיקר מסיבות היסטוריות. כעם ישראל וכעם היהודי עברנו כאלה טלטלות, שלא הייתה לנו ברירה אלא כל הזמן לשאול את עצמנו מי אנחנו, וגם – מהו השיוך שלנו ללהקה, ומהי מידת הלכידות שלנו. לא הייתה לנו טריטוריה, והייתה לנו בעיה להגדיר את עצמנו כעם ללא טריטוריה - ובכל זאת הצלחנו".
העיסוק במרכיבי הזהות העצמית ובהשתייכות לקבוצות חברתיות או ללהקות, כפי שהיא מכנה אותן, עומד במרכז ספרה החדש של ענבר סבן, "פסיפס אנושי", שראה אור לאחרונה בהוצאת "צמרת". בשפה קולחת ותוך שלל דוגמאות והסברים, פורשת המחברת בפני הקוראים נושא מרתק, תוך התמקדות בגרעין הלהקתי שקיים בכל אדם ובהשתייכותו ללהקות חברתיות שונות, שלעתים משלימות זו את זו בעוד שפעמים אחרות הן מתחרות האחת בשנייה על הבכורה ועל המרכזיות באישיותו ובחייו.
הפסיפס האנושי המוצג ומפורט בספר הוא כפול – הן הפסיפס המרכיב את עולמו של האדם, והן הפסיפס הנוצר מן התמהיל שמרכיבים כל האנשים בחברה יחד. על אף הזווית הפסיכולוגית ממנה יצאה כתיבת הספר, והישענותה של המחברת על ניסיונה רב השנים בתחום, יש בספר גם היבטים סוציולוגיים, תרבותיים, מגדריים ופילוסופיים. ענבר סבן כורכת את כולם יחד באופן מעניין, ואף מוסיפה מן ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלה. התוצאה היא ספר עיון נגיש, שצפוי לעורר עניין אצל קוראים גם בין כתלי האקדמיה וגם מחוץ לה, וכל אחד יוכל לזהות בו לא מעט מעצמו.
"אבא סיפר לנו שמה שהחזיק אותו בחיים היה לספר מה קרה ליהודים". נטע ענבר סבן // צילום: יהורם גלילי
"בכל אחד מאתנו יש הרבה קולות, שלעתים מסוכסכים ביניהם. יש לנו להקת בני זוג, יש להקת משפחה, יש להקה של השכונה, יש להקה פוליטית, יש להקה של דת, יש להקה של מגדר – וישנן להקות נוספות", היא אומרת.
מה דינו של מי שאינו מוצא עצמו מתאים או מזדהה עם אף אחת מהקבוצות או הלהקות? נראה שההשתייכות הזו היא תנאי להישרדות.
"ההשתייכות הזו היא אכן תנאי להישרדות. כשאנחנו נולדים, אנחנו לא יכולים לשרוד לבד, ואנחנו זקוקים למישהו שידאג לנו ולצרכים שלנו. גם בהמשך, הקשר הבינאישי נחוץ להישרדות שלנו, והצורך שלנו מהקשרים שבחיינו משתנה – אנחנו כבר לא זקוקים למישהו שיאכיל אותנו, אבל בהחלט זקוקים למישהו שיאהב ויעריך אותנו. על זה פייסבוק עובד - על נראות הדדית, על כך שאם אתה רוצה שיתייחסו אליך ויפרגנו לך, אתה צריך להתייחס לאחרים ולפרגן להם. זה הכי בסיסי בעולם – כולנו רוצים שיראו אותנו".
מהם השינויים המרכזיים שהביאו עמן הרשתות החברתיות, שכל כך נוכחות בחיינו, בהקשר זה?
"הרשתות החברתיות נושאות עמן מורכבות רבה, כיוון שמתקיימות בהן קבוצות אנושיות באופן שהוא אחר", היא משיבה. "להקה שקרובה במיוחד ללבי היא להקת החברות שלי", היא מחייכת ומוסיפה: "זו להקה חזקה, עוזרת ותומכת, שאפשר לעבור איתה חיים. כיוון שיש לי אותה במשך תקופה ארוכה, לא הרגשתי צורך להיכנס לפייסבוק ולנהל שם קשרים חברתיים. לבסוף התרציתי ונכנסתי. מצאתי שם אנשים שבעבר חיבבנו זה את זה אבל דרכינו נפרדו, הקשר חודש במידה מסוימת, וזה בהחלט נחמד ונעים. ומצד שני", היא מסייגת, "הפייסבוק הוא גם מקום שיש בו הרבה רוע, שאת חלקו גם אני סופגת.
"להקה חזקה, עוזרת ותומכת, שאפשר לעבור איתה חיים" // אילוסטרציה: GettyImages
"בואי נתייחס לרשת חברתית נוספת – קבוצות הווטסאפ. אני מתנדבת בשדרות בעשור האחרון, ורואה מקרים שבהם נפתחות קבוצות נגד אחד הילדים, שכמובן גם דואגים ליידע אותו על כך. סוג חדש של חרם. למנוע מילד להיות חלק מקבוצת ווטסאפ זה שונה מאשר לומר לילד בפנים: 'אני לא רוצה להיות חבר שלך', כי אתה לא רואה את העיניים שלו כשאתה אומר לו את זה, את העצב ואת הכאב.
"והעניין הוא שגם שאחרי שהמורים והמנהלים מתערבים ומשפיעים על כך שהקבוצה תיסגר ולא תהיה פעילה יותר – לעד תישאר קבוצה שהילד הזה לא היה חלק ממנה. יש נצחיות מסוימת לקבוצות הווטסאפ האלה, הן מסוגלות להישאר בעולם גם אם הן כבר לא פעילות, להזכיר את קיומן".
בעודנו משוחחות על קבוצות חברתיות ועל להקות, מספרת ענבר סבן על ההיסטוריה המשפחתית שלה, המהווה בסיס להשתייכות ללהקות המרכיבות את זהותה - אמה צברית שהייתה ב"הגנה", וסבה וסבתה עלו ארצה לפני קום המדינה מטעמי ציונות. אביה של ענבר סבן הוא פליט שואה שהיה בגטו ורשה. "הוא סיפר לנו שמה שהחזיק אותו בחיים היה הידיעה שהוא היחיד שנשאר מהמשפחה ושהוא חייב לשרוד כדי לספר מה קרה ליהודים", היא אומרת. הוא עלה לארץ בעלייה בלתי חוקית והוגלה למחנות המעצר בקפריסין. "הבית שאבא ואמא שלי בנו יחד היה בית מאוד שמח", היא מספרת, "הרבה אנשים שהיו אצלנו בבית, הרבה משפחה, טיולים שיצאנו אליהם, וכל זה בצל השואה ובצל חלומות הזוועה שהיו לאבי".
מעצם ההשתייכות לקבוצה חברתית כזו או אחרת, הפרט מקבל על עצמו את המאפיינים שלה. יש כאן מידה מסוימת של ויתור על חלק מהאינדיבידואליות, לא?
"בהחלט. פרויד מדבר על כך בספרו 'תרבות בלא נחת' – הציוויליזציה וחוסר הנוחות שהיא גורמת לנו. הוא מדבר על עקרון העונג ועל כך שהאדם שואף כל העת לספק את עצמו, בשעה שהוא גם חלק מחברה. קחי למשל את העניין של תשלום מסים – זה לא משהו שהאדם נהנה לעשות – זה עומד בניגוד למה שמסב לו הנאה, אבל הוא משלם, כיוון שהוא חלק מחברה שבה הוא נדרש לעשות זאת. החברה שומרת עליו – אין לו ארס של נחש או טפרים של חיה, יש לו את ההשתייכות החברתית שתגן עליו. וזה חלק משורת מחירים שהוא משלם בשל ההשתייכות הזו. זה קונפליקט תמידי".
2010-2019 | מסכמים עשור:
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו