כמו הרמזורים בצמתים הכי עמוסים במדינה, גם הורים לילדים קטנים תמיד נתפסים לא מוכנים עם הגשם הראשון. המחסור בעונת מעבר ראויה במדינה שלנו שולף אותנו מתוך קיום שמשי ומזיע היישר אל חורף ישראלי סוער ואלים, ואחרי שבמשך תשעה חודשים האתגר הכי גדול שלנו בבוקר היה להכניס אותם לתוך סנדלים, פתאום אנחנו צריכים לעטוף אותם באינספור שכבות הגנה, כאילו הם נשלחים מחוץ לאטמוספרה ולא לגן שמעבר לפינה.
כמובן שאילו זה היה תלוי בי, הילדים היו הולכים לגן עם קצר ומעיל מעל, אבל למזלם של הילדים מעט מאוד דברים תלויים בי, ולכן הם יוצאים מהבית כשהם מוגנים גם בפני סופה ארקטית.
כשאני מגיע לגנים, אני לרוב סחוט מהמאבק שהביאו איתן כל השכבות האלה - מהגרביים ועד לכובע הצמר - ובקושי נותר לי כוח לתפעול המטרייה המאתגר (כל מי שיצא עם ילדים מהבית יודע שאין סיכוי לפתוח את המטרייה, להוביל את השיירה תחתיה ואז לסגור אותה, מבלי להיתקל לפחות בארבעה כשלים שונים). ואז הגננת מחייכת אבל גם מעיפה בך מבט של "שמע, היית יכול לעשות יותר בשביל הילדים", וכל שנותר לך זה להתנחם בכך שזה יום גשם ושעכשיו היא הולכת להיות תקועה שמונה שעות בתוך חדר עם 25 ילדים.
***
כמובן שזמן לא רב אחרי שמתחילה העונה הקרה כולנו זוכים ליהנות משעות רצופות של שהייה עם הילדים בתוך חלל סגור, הודות למחלות החורף האימתניות שהמדע טרם המציא את החיסון שיוכל להן. רק צעירים שהילדים שלהם עוד לא הולכים לגן עירוני לא יודעים שצריך להתבנקר כל השנה על ימי החופשה, מהסיבה שבחורף הקצר והאכזרי שלנו אנחנו צריכים להקריב את כל הימים האלה למען המחלות של הילדים.
כן, במקום לפוצץ את ימי החופשה שלנו על איזה מלון מפנק, או לפחות על השלמת שעות שינה בבית, אנחנו מוצאים את עצמנו מבזבזים אותם על ניגוב נזלת ומציאת דרכים יצירתיות להרגעת הבכי של הצאצא, שמצוי במצב תלותי והיסטרי אפילו יותר מבדרך כלל. כמובן שבחוויה של בילוי אינטימי עם הילד החולה לאורך שעות יש גם רגעי אושר קסומים, בעיקר כשהילד ישן ואתה מבין שבזכות התרופות ייקח לו עוד הרבה זמן להתעורר.
הפעם האחרונה, אגב, שנשארתי בבית עם ילד חולה, עזרה לי להפנים את השינוי שחל בחיים שלי. ארון התרופות - שעד לא מזמן היתה בו רק חפיסת אקמול וחוט דנטלי שהחזיק מהטיול לארה"ב בשנת 2001 - הפך לתא דחוס של חפיסות כדורים, משחות ושיקויי פלא מדורדסים שמאיימים להתנפץ על רצפת חדר האמבטיה בשנייה שבה אני פותח את הדלת שלו. כל פתיחה של הארון הזה מצריכה ממני הכנה נפשית, כמו שוער לפני פנדל.
בכלל, כל שכבות ההגנה שאנחנו מעמיסים על הילדים שלנו נראות לי מעט מוגזמות. השבוע נשלחתי לאחת מרשתות הפארם כי הזוגית שכחה לקנות לילדים "סוכריות כוח". המוכרת המליצה לי על "כוכבי החורף" כעל הסוכריות הטובות ביותר, וכמובן שנאלצתי לקבל את דעתה. שילמתי לקופאית העגומה (יום אחד אעשה כרטיס מועדון רק כי אני לא יכול לעמוד יותר במבטים המאוכזבים של הקופאיות ברשת הפארם כשהן שואלות אותי) ויצאתי.
כיוון שנשלחתי למשימה במיוחד עבורם, החלטתי לבדוק ממה עשויים "כוכבי החורף", וגיליתי סוכריות ג'לי רגילות שהזריקו להן ויטמין או שניים. זה לא יותר תרופה מוויטמינצ'יק ענבים, ולכן כוכב החורף שלי הוא האיש שמצליח לשווק את השטות הזאת בתור תרופה לילדים.
***
השבוע היה איזה יום ששלחתי את הילדים לבד למסגרות. התחזיות הבטיחו יום בהיר יחסית, אז כמובן שהרשיתי לעצמי קצת לחפף עם כל שכבות ההגנה שהזוגית ארגנה לי בסדר מופתי לצד הארון. רצה הגורל, וזה היה אחד מהימים האלה שהחזאים טועים בתחזית שלהם לגבי הגשם, ככה שבחזור לא הצלחתי למלט אותם יבשים בדרך הקצרה הביתה.
כמובן שמייד התחלתי עם מלאכת העלמת הראיות, אבל חוסר הניסיון הכללי שלי בתפעול עצמוני של הילדים עשה את שלו. נתפסתי, וגם קיבלתי מבת הזוג עונש חינוכי: להכין את הילדים לבד ליציאה ביום הסוער הבא - גטקעס, כפפות והכל. הפטור שקיבלתי בהסכמה שבשתיקה מהלבשת הילדים בבוקר כנראה בוטל, וזה היה כל כך סמלי וכל כך חצי מצחיק, שלרגע הייתי צריך לבדוק שאני לא חי בתוך סיטקום של אדיר מילר.
***
החורף הוא בהחלט קצת פחות ידידותי להורים מרוב ימות השנה - כל מקלחת היא פרויקט וכל יציאה מהבית כרוכה בניהול סיכונים מחושב - אבל כשמסתכלים על זה קצת יותר לעומק, שום דבר בעצם לא השתנה, כי בסך הכל אנחנו עדיין ממשיכים לגלגל את אותו מאבק מקסים וכפוי טובה של גידול בני אדם.
אז בסדר, עכשיו אני מקפיא את הילדים במקלחת עד שאני מגיע למים הפושרים במקום לשרוף אותם, אבל העיקרון נשאר אותו הדבר - אנחנו עושים הכל בשבילם, כולל הרבה דברים שלמען האמת מוטב היה שהם היו עושים בעצמם, והם בתמורה נותנים לנו רגעים קטנים של אהבה או לפחות של התנהגות סבירה למדי.
ויש גם יתרון אחד לחורף. כשחשבתי על איך זה יהיה להיות הורה דמיינתי את עצמי מלמד את הילדים דברים ועוזר להם להיות הגרסה הכי טובה של עצמם, כאשר במציאות אני רק מנסה לשרוד את היום בלי לגרום לפגיעות פיזיות ו/או נפשיות. אבל בחורף, כשאני מתכרבל איתם מתחת לשמיכה והם עושים איזה משהו חמוד כזה של ילדים כמו להצמיד את האף, זה הדבר שמרגיש לי הכי קרוב לחלום התמים שדמיינתי אז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
