"חמור", הרומן החדש של סמי ברדוגו, נקרא קודם כל כרומן של ברדוגו, וזה לא עניין של מה בכך: הוא ממשיך לחטט ולכרות באותם ערוצים, לפתוח את אותם סדקים לשוניים ורעיוניים שהתבקעו בספריו הקודמים - ובייחוד ב"זה הדברים", "סיפור הווה על פני הארץ" ו"כּי גִי" - ומעמיד מתוכם פואטיקה שגם בחריגתה מעצמה, גם בחידושיה, היא נקראת כהמשך עקבי של אותו גוף טקסטואלי, של אותן נידחויות ישראליות, מהגרות, עניות, תימהוניות, שמאכלסות את ספריו, ומדוּבבות דרך לשון שגם היא סוטה לשוליים, מגירה אל תוכה גם את התת־תקני והלא־לעניין, לא הולכת בדרך הישר.
כמו בספריו הקודמים, גם הפעם הספר מתרחש בשולי העירוניות הישראלית. רוסלאן איסָקוב, בן 50, חי לבדו ביישוב הקהילתי הזערורי בת־הדר, בצל העיר הגדולה אשקלון, המתוארת, מנקודת המבט הפריפריאלית, האירונית, כישות מטרופולינית מעתירה: "אשקלון הקרובה, הטובה והעסיסית, הערנית, הכרך היפה והמאורגן שטבול בהמון של קולות ובתנועה". כמו דמויות נוספות בספר, גם הוא מהגר (עלה ארצה מאזרבייג'ן בילדותו), וגם הוא עבד בעבודה אפורה (מזכיר רישוי בוועדה המקומית לתכנון ובנייה), עבודה שהיא פרנסה בלבד ולא מימוש עצמי, לפני שהתפטר מעבודתו לפני ארבעה חודשים, ומאז הוא מובטל.
בטלה זו היא שמזמנת אותו אל החמור, או ליתר דיוק אל "חמור", כמו שהוא מכונה כאן, ללא ה"א הידיעה, לסמן שאינו אחד ויחיד, המסתמן בייחודיותו, אלא פרט אחד סתמי מתוך רבים כמותו; אחד, חמור, שהיה יכול להיות כל חמור אחר. הוא נקרה בדרכו של רוסלאן כשהלך בכביש, ושוטרים ביקשו ממנו להחזיק לרגע בחיה, שבעליה כנראה נעצר בניידת, אולי בגין התעללות בה, עד שיבואו לאסוף אותה. רוסלאן חיכה קצת ואז הלך עם "חמור" לביתו, ומאז, חמישה שבועות, חמור איתו.
כריכת "חמור"
וכמו שקוראים נאמנים של ברדוגו יודעים לצפות, גם רוסלאן, כמו גיבורי ספריו הקודמים של ברדוגו - שאחד היה פותח לאמו את החזייה בכל ערב שישי, ואחר היה שותה שתן כדי להירגע - מוצא את עצמו מעבר לגבולות הנאוֹתוּת ביחסיו עם חמור. עוד בפרק הראשון באה התעוררות מינית בלתי נאותה כזאת (ולמרבה המזל נותרת גם בלתי ממומשת), שאפשר לקרוא אותה כג'סטה־עצמית של ברדוגו לסטייה השערורייתית שהפכה כבר לטביעת־האצבע שלו.
שכן לא בסטיות מרעישות כאלה העניין כאן. למעשה, זהו ספר שקט מאוד, כמעט נטול דרמה. התנועה אינה עלילתית, אינה תנועה של הדברים, אלא בתוכם, בתוך פנימיותו של רוסלאן, במעקב אחר תהליך היפרדותו מהוריו ומהזולת בכלל, ואחר ניסיונותיו להתבונן בהווה של חייו ובאפשרות של חריגה מעצמו. הספר נע בין שני עוגנים, האחד בהווה - ביחסים הבבואתיים עם חמור, וביחסים המיניים הרופפים עם חברו האשקלוני סטיב, מהגר "ישרָאָמריקאי" חובש כיפה - והשני בעבר: ביום אחד בנובמבר 1994, אז עוד גר רוסלאן, שהיה בן 26, עם אמו ואביו בקריית ים שבצפון, ועדיין למד הנדסאות.
התנועה בין שני הקטבים - בין העבר החורפי והצפוני בקריית ים, לבין ההווה הקיצי והדרומי בבת־הדר (בלשונו של ברדוגו: "ישות מוצפת יַבָּשה של דרום") - היא גם התנועה שמלווה את התנודות בתהליך האינדיבידואציה של הגיבור. היא מייצגת לא רק את ניסיונו של רוסלאן להשתחרר מהקן הביתי המוגן והחם, ולהתבונן בעצמיותו, אלא גם את שאיפתו להשתחרר מהתלות בציר הזמן, מהבנת עצמיותו כנגזרת של עברו ושל מחשבותיו על העתיד.
חמור, התקוע בחצר האחורית של רוסלאן בהווה מתמשך ונינוח, משמש דגם לקיום הווי (מלשון הווה) כזה, סביל ובלתי מתייסר: "חמור לא נאבק, חמור מזמין, תמים, נינוח, כל כך ראוי אל מצב השעה הזאת, משתלב", אלא שהקיום החמורי הוא עבור רוסלאן אידיאל בלתי מושג: "החיה כנראה עדיין במצב ההוא של הכשלעצמה, נטועה ביסוד הגולמי וגם הגולמני שלה, נתונה בפני כל מי שיביט בה רק בתור עובדה שאי אפשר להתערב בה ולשנות אותה. ומתי יהיה רוסלאן רק עובדה בעיניו־שלו? כבר זמן רב שהוא מָלֵא את הימים ומותיר אותם לא מלאים עבורו. וזה לא מה שהוא רוצה. בטח לא בשעה הזאת ולא אל מול חמור, שעדיין אינו מפרק את התנוחה העומדת שלו, עומדת היטב, כאילו גם הוא מאמין לאווירת הבוקר הפרוצה־טובה וסופג את חיוניותה, סופח אותה אליו, והוא לבדו בעולמו, ראשו נותר כפוף, טבעי כלפי הכפיפות, כלפי ההטיה הרכה הנמתחת מטה, שם מצויות העיניים השחורות השלוחות אל קרבת העשבים".
ברדוגו כותב את ההתרחשות הפנימית המתוחה של רוסלאן מתוך מבוּע אנרגטי, מערבולת לא מסוננת, לא מאורגנת ולא מתייפייפת של וירטואוזיות מילולית, שנקראת לפעמים קרוב יותר לפואמה מאשר לפרוזה, עם משחקי מצלול אגביים שרק מעצימים את הפאתוס שלה (הפאתוס יגיע לשיאו קצת לפני סוף הרומן, בקול קורא אל סופרי הארץ כולם). הכתיבה הזאת, בבולענותה, סוחפת לתוכה כל מה שנקרה בדרכה, מהבחנות סוציולוגיות ופוליטיות על המקום ועל ישראליות בכלל ועד למונחים תיאורטיים בתורת הספרות (כמו "הבזות" של ז'וליה קריסטבה). הכל מתעכל בתוך קיבת הטקסט, כאילו בניסיון לערער על מחסומי הכניסה אל הספרות: כאן הכל מלבה את מבוע הכתיבה.
אלא שהזרם הטקסטואלי הזה גם חונק את ההתרחשות ברומן, ומותיר את רוסלאן כפלטפורמה של חזון לישראליות אלטרנטיבית יותר מאשר כדמות שאפשר לתפוס או לחוש. ואם על גבי הכריכה הושווה ברדוגו לענקים כמו גנסין ויזהר, אפשר לומר שכמו שאירע להם בכמה מיצירותיהם, גם "חמור" נקרא במידה רבה ככתיבה "לשם שמיים", למען חידוש אופני המבע הספרותיים וניסוחה של אלטרנטיבה אידיאולוגית יותר מאשר הוא חותר להיכנס למחזור הדם, לגופם ולליבם, של קוראיו.
חמור / סמי ברדוגו; הספריה החדשה, 264 עמ'
