המאמן. במשך ארבעה חודשים התעקש מאוריציו סארי לעשות את הדבר שלשמו הגיע ליובנטוס: לאמן. משחק אחר משחק ניסה לרקוח את ההרכב והמערך המתאימים ביותר לגברת הזקנה, החליף את פדריקו ברנרדסקי בדוגלאס קוסטה, הציב את ארון ראמזי לצד בלייס מאטווידי, עבר מ־2:4:4 ל־1:2:3:4, ערבב, קשקש, שינה, חיפש. אלא שיובנטוס שלו נראתה כמו חידה ללא פתרון, מבוך בלי יציאה, פאזל שחלקיו לא מרכיבים שלם. פתאום, אימון קבוצה שזכתה בשמונה אליפויות רצופות כמעט בהליכה נראה קשה לפחות כמו דוקטורט ברפואה.
במשך ארבעה חודשים הסביר סארי שדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים לעין שלא עברה קורס פרו, ושלפעמים השחקנים הכי טובים לא בהכרח מייצרים את הקבוצה הכי טובה. כך, במשך ארבעה חודשים, פירט ונימק מדוע השלישייה דיבאלה־היגוואין־רונאלדו היא חלום שלא יכול להתגשם בעולמו של סארי. למשך ארבעה חודשים הפנטזיה של אוהדי יובה היתה הסיוט של המאמן שלה.
והנה בשבת, מול אודינזה, סארי נכנע. השלושה פתחו יחד בהרכב בפעם הראשונה - ויובנטוס סיפקה את המחצית הכי טובה שלה העונה. שלושה שערים, שניים של הפורטוגלי, שיתוף פעולה מופלא. מתחילת העונה הם בילו יחד על המגרש בסך הכל 130 דקות, ובזמן הזה יובה כבשה שבעה שערים ולא ספגה. אז מדוע סארי לא שם אותם כל הזמן? כנראה, ואין הסבר אחר, האיש מפחד להיות מובטל.
דיבאלה, רונאלדו והיגוואין. השילוב המנצח של יובה? // צילום: Gettyimages
השחקן. פיליפה קוטיניו נדרש העונה להיות סוכן המכירות של עצמו. אחרי שערכו הגבוה צנח בברצלונה, הוא הגיע לבאיירן במטרה להציג את מרכולתו ולקוות שבתום העונה תהפוך עסקת ההשאלה לעסקת מכירה. זאת סיטואציה מלחיצה ולא פשוטה, יספר לכם כל עצמאי במשק, ועד יום שבת האחרון הברזילאי לא הצליח לשכנע את מי שצריך שיש פה מוצר טוב.
למזלו, בשבת הגיעה לעיר ורדר ברמן, הקבוצה שמ־2010 משמשת כחלון הראווה של באיירן מינכן. ב־21 המפגשים האחרונים הפסידה לה 21 פעמים, וב־21 הפעמים הללו ספגה 75 שערים. מול קבוצה שהיא לוח מודעות, קוטיניו ניצל את ההזדמנות והצמיד שלט פרסומת מושלם: שלושער מופלא, שני בישולים ובחירה לשחקן המחזור בגרמניה. איך אמר בסיום דייויד אלאבה: "ראיתם את המשחק? אנחנו חייבים לרכוש אותו!" וזה, גבירותיי ורבותיי, קידום עצמי מהדרגה הראשונה.
מקאי בימים הגדולים של דפורטיבו // צילום: מתוך טוויטר
הקבוצה. עבור חובבי הליגה הספרדית שלפני עידן מסי־רונאלדו, דפורטיבו לה קורוניה היא זיכרון מתוק. האלופה הראשונה של המילניום הנוכחי, מחזיקת הגביע של 2002, הקבוצה של רוי מקאי ודג'אלמיניה, סרג'יו קונססאו ודונאטו, החבורה המלהיבה של פראן וחואן קרלוס ואלרון.
עבור חובבי הליגה הספרדית שאחרי עידן מסי־רונאלדו, דפורטיבו לה קורוניה בדרכה להיות זיכרון רחוק. מיתוס. שישה חודשים אחרי שהיתה רחוקה ניצחון אחד מחזרה לליגה הבכירה, דפור מדורגת היום אחרונה בליגה השנייה, עם ניצחון אחד ב־20 מחזורים ומשבר שמאיים לשלוח אותה למרתפי הליגה השלישית.
בתוך כמה חודשים היא ביצעה את כל הטעויות האפשרויות - בחירת מאמן, שחקנים, הנהלה, אוהדים - ולמרות התקציב השישי בגובהו בליגה, היא לא ניצחה משחק כדורגל מאז המחזור הראשון, באוגוסט, מול ריאל אוביידו. ומה לא ניסו לעשות כדי להציל את המצב? תשעה מאמנים התחלפו בשלוש עונות, ההנהלה התפטרה, הנשיאים השתנו, שחקנים נרכשו, וכלום לא עובד. אוהדי הקבוצה כל כך מיואשים, שהם לא מבקשים דבר. "תעשו משהו, בבקשה", נכתב על שלט במשחק האחרון, בתקווה שלה קורוניה הגוססת תצליח להשאיר זיכרון אחרון לפני פרידה.
הגול. מוחמד סלאח עם צמד ברגל ימין, אחד מהם בעקב; כריסטיאנו רונאלדו עם גול ברגל שמאל בנגיעה; קווין דה בריינה עם פצצה ברגל שמאל מחוץ לרחבה. הנה שלוש הוכחות נוספות לכך שלשחקנים טובים ממש אין רגל חלשה ממש.
קמאבינגה. שבר שיא בן 7 שנים // צילום: אי.אף.פי
הצעירים. בגיל 17 ו־35 ימים הפך בסוף השבוע אדוארדו קמאבינגה מראן לכובש הצעיר ביותר בליגה הצרפתית מאז 2012; בגיל 18 ו־75 ימים מייסון גרינווד היה לצעיר ביותר שכובש במדי מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד מאז 2009; בגיל 17 הפך יאן טילמן ליליד 2002 הראשון שמשחק בבונדסליגה ולשחקן השני הכי צעיר ללבוש את מדיה של פ.צ. קלן.
לאלה יש להוסיף את רודריגו בן ה־18 של ריאל מדריד, את אנסו פאטי בן ה־17 של ברצלונה, את אמאד טראורה בן ה־17 של אטאלנטה ועוד המון בני עשרה שעושים חיל באירופה. קשה שלא להסתכל על מגמת ההצערה הזאת בהשתאות מבלי לשאול: למה אצלנו כל כך מפחדים לתת צ'אנס לצעירים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
