חיבוקו החונק של השבט

דוניא של עודה בשאראת הוא ספר ידידותי מאוד לקורא. בדומה לעמוס עוז, שחשף בפני קוראיו את הקיבוץ ב"מקום אחר" (1966), כפי שסדרות הטלוויזיה כמו "שטיסל" (2013) חשפו את הקהילה החרדית בפנינו, וכך גם ספרו של אסף גברון "הגבעה" (גם הוא מ־2013) שנכתב על החיים בהתנחלות, כך גם ספרו של בשאראת חושף בפני הקורא הלא ערבי את החיים בכפר ערבי בישראל בין שנות ה־60 לשנות ה־90, וקורע חלון לעולם הנמצא קרוב כל כך אלינו, ואשר גם המעטים בתוכנו המכירים אותו, אינם מכירים את המתרחש בקרביו.

"דוניא" חשוב לכל ישראלי הרוצה להבין טוב יותר את החברה שבה הוא חי, כשם שהוא בעל ערך ספרותי, ואין בו עמוד אחד של טרחנות או שיעמום (חוץ מתיאורים ארכניים־משהו של ארוחות, שבחלקם יש צורך תרבותי, ועל חלקם ניתן היה לוותר).

בשאראת כותב בסגנון המזכיר, במידה מסוימת, את זה של יהודה בורלא ("אשתו השנואה"), ובספרות העולם - את אנטון צ'כוב, המביט בעולם בחיוך כמעט סרקסטי, ומוצא גם ברגעים הקשים היבטים גרוטסקיים. יש בספר שילוב מיוחד של חיבה לאנשים קשי היום המתוארים בו, לצד לעג להיבטים שונים בהתנהגותם. אחד השיאים הספרותיים, בעיני, הוא סיפורו של פאיז, העובר תהפוכות אידאולוגיות רבות בחייו, מרצון לחקות את צ'ה גווארה, ועד הפיכתו לפקיד, בפרוטקציה, במשרד הבריאות, ואשר מגלה שהוא מקבל משכורת לא גבוהה במיוחד, עבור אי עשייה. כדי שלא למות משיעמום, הוא מתכנן לעצמו את השבוע מראש, כך שבכל יום תהיה לו משימה אחת, כמו לטלפן למאן דהוא, והוא מקיים יומן מפורט על חוסר עשייתו.

הספר נפתח בחיפושים אחר דוניא, נערה יפה ומוצלחת שנעלמת מהכפר שלה, וגורמת לבני המקום ולמשטרה לעשות מאמצים גדולים כדי למוצאה, ומסתיים חמש שנים אחר כך, כאשר היא יוצרת קשר עם משפחתה ומגלה כי היא היגרה לאיטליה, חיה שם עם בעלה וילדיה, ואף חוזרת לביקור בכפר, רק כדי להבין שאין זה מקומה. 

זה איננו ספר מתח, וסיפורה של דוניא אינו מהווה סיבה מוצדקת כדי להעמיס עליה את שמו של הספר. בהשוואה לכמה מן הגיבורים האחרים, דמותה חיוורת וקלושה, גם אם בהקשרה נאמר המשפט החשוב על אודות "החיבוק השבטי העוטף והחונק" שבגללו ברחה מביתה.

שמו האמיתי של הספר אמור להיות, בעצם, "לוזרים": סיפור על קהילה שנדהמה למצוא עצמה בלי מנהיגותה, בלי רוב חבריה, שרבים מאנשיה, הגם שנשארו בארצם, נאלצו לנדוד לכפרים אחרים, ואשר נמצאת בהתלבטות מתמדת בין רצון להשתלב בחברה הישראלית וליהנות מיתרונותיה, לבין היבדלות ממנה, תוך הבנה ש"הפליטים אוכלים אותה ממדינות ערב, ואנחנו אוכלים אותה מישראל". אנשים אשר, רובם ככולם, מקבלים את המצב כמוכתב מלמעלה, אינם עושים מעשים לשינויו, ומשלימים עם המציאות, גם אם אינם מבינים אותה (כאותה קשישה שלא מבינה כיצד אותה ממשלה המפקיעה את אדמות הערבים גם משלמת לכל אחד מהם קיצבאות שלא מגיעות לו). מתואר כאן שילוב מרתק בין תחושה עמוקה של השפלה לבין הערכה גדולה למשטר הדמוקרטי בישראל.

זהו סיפור על בני הדור השני, אלה שנולדו כאזרח ישראלי, ונושא על גבו את סיפורי המשפחה ואת הגעגועים לימים שלפני העצמאות היהודית והנכבה הערבית. על צעירים המבקשים ללמוד ולהינשא בגיל מאוחר יותר עם בני זוג שיבחרו (כולל בני זוג יהודיים שכמה מהם ממלאים תפקידים מעניינים במיוחד בספר), והורים המבקשים כי בניהם יישארו בכפר, יישאו נשים מתוך המשפחה, ויעמידו צאצאים מהר ככל האפשר.

זהו סיפור על המימסד המורכב ממפא"י, השב"כ ואנשי המימשל הצבאי, ועל ערבים מקומיים המשתפים עימם פעולה, מזהירים אותם מפני התארגנויות מחשידות, ומבטיחים משרות לבני הכפר תמורת סיוע למפלגת השלטון בבחירות.

זהו סיפור על הקומוניסטים הערבים, על המחלוקות והפילוגים ביניהם, בין לניניסטים וטרוצקיסטים, על דיונים אידאולוגיים שאינם מסתיימים אף פעם, ועל מעצרים שלרובם אין הצדקה ביטחונית, ואשר מייצרים יחס מיוחד של העצירים הצעירים אל בתי המעצר ובתי הסוהר (למשל: חלק מן העצורים מגלים את השמפו הראשון שלהם בכלא או בבית המעצר...). חסרו לי בספר נושא החיכוך בין נוצרים ומוסלמים בחברה הערבית, והתייחסות לשינוי - אם חל - בעקבות סיומו של המימשל הצבאי ב־1966. אך לשם כך יהיה, כנראה, צורך לקרוא את ספרו הבא של בשאראת. √

דוניא / עודה בשאראת, עם עובד, 297 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו