אי אז בשנות השמונים, עת פרצו לחיינו סדרות מדע בדיוני שתיארו לנו את העתיד, הכל היה נפלא: חליפות חלל בוהקות, שיגור עצמי מנקודה לנקודה וספינות מסע מרשימות גרמו לכולנו לייחל לחוות מסע בתוך ספינה של "מסע בין כוכבים". אולם בספרו של חיים נבון "חופשי זה", העתיד מתואר כדיסטופיה מוחלטת.
נבון משרטט תמונה מדכאת, אפורה ובעיקר מנוכרת של חיי חברה בודדים, ובהם הַקְשרים האנושיים מבוססים על חוזים חתומים. החל מחוזה לגידול ילדים וכלה בחוזה זוגיות, הקשרים החברתיים אינם בנויים על רצון אנושי או קשר ביולוגי, אלא מתוכננים ואינטרסנטיים.
העולם העתידני בנוי על ערים מתפוררות וריקות מתושבים, שבהן האנשים מתקשרים כמעט רק דרך אמצעים טכנולוגיים, ממעטים ללכת ברגל ממקום למקום ומקבלים טיפול רפואי יומי אישי, הכולל גם תרופות נוגדות דיכאון, דרך דקירה קטנה באצבעם.
מספר הילדים קטֵן והולך, ואלה שכן באים אל העולם נקראים "ילדי זכוכית" - ילדים שנהרו והתפתחו בתוך רחם מלאכותי, ולא צמחו בקרבה של אישה חיה; הקשר בין הורים לילדים לא עולה על חמש שנים, ואחריהן הילד מועבר לחינוך ממסדי או למבוגרים אחרים שחתומים על "חוזה גידול". כל זה כדי לאפשר חירות־לכאורה, שבה האדם משוחרר מכל הכבלים האנושיים־רגשיים.
אור, גיבור הספר, עוסק במידענות ומתחקה אחר מידע ובני אדם. בעולם שבו קשרים אנושיים הם דבר מגונה ומאוס, דמותו שופכת אור דווקא על האנשים שסביבו, שמסרבים לנתק את הקשרים איתו. השכן החרדתי שמוודא שאור לא עוזב את הבניין מדגיש את שבריריות הקיום בבניין רפאים, בת זוגו של אור שדוחקת אותו לפינה כשהיא מנסה לדבר על רגשותיה, ואמו־יולדתו של אור המנסה לעורר בו זיכרונות ילדות, שאותם "אולף" להדחיק.
נקודת המפנה בספר היא ההתוודעות של אור ובת זוגו רוט, לחיים לא חוקיים של אלה שבחרו למרוד כנגד אורח החיים הקר והמשפטי. הם יוצאים אל הפריפריה הגיאוגרפית של ישראל שנת 2089, ופוגשים בה את השוליים האידיאולוגיים שלה: אותם מעטים שבחרו לחזור לעולם "הישן", שבו משפחה נקבעה לפי הביולוגיה שלה, ואנשים בחרו שלא לקבל תרופות נוגדות דיכאון, שצובעות את עולמם בוורוד תמידי.
השקפת העולם המוכרת לקוראיו של נבון בפלטפורמות שונות מבצבצת מתוך דפי הספר. הביקורת שלו על הרצון של מובילי דעה בתקשורת ובאגפים אחרים להגדיר מחדש את מושג המשפחה, ניכרת. הוא כותב על משטר הבוחר בערכי "נאורות" מזויפים, תוך כדי סתימת פיות. העלילה שהוא בונה מציירת תמונה שלמה של בדידות, ולמרות זאת דווקא הקשרים האנושיים שעוד ישנם, הם המניעים את העלילה.
בספרו הדיסטופי "הדרך לעין חרוד", מתמודד גם עמוס קינן עם אחרית הימים הישראלית. בספר, שנכתב ב־1984, מוצגת ישראל לאחר הפיכה צבאית: שולטים בה קציני צבא מושחתים, והערבים מגורשים ומושמדים. גיבור הספר נמלט מתל אביב הנשלטת על ידי הצבא, רותם לצידו צעיר ערבי, מהמעטים שעוד נותרו, ויחד הם מנסים בניסיון נואש להגיע לעין חרוד, שבה - הם מאמינים - העולם הישן עוד קיים.
נבון, לעומת זאת, כותב את פחדיו של הימין השמרני. בדיסטופיה שלו אין השמדה מכוונת של האזרחים על ידי המשטר, אלא האזרחים בוחרים להשמיד את עצמם, לאחר שנואשו מחיי בדידות. אין משטר צבאי שבולש אחר אזרחיו במסוקים וזחל"מים, אבל המשטר עוקב אחר אזרחיו באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים. ראש הממשלה אף יוצר קשר עם אור, כאשר זה מאיים לחשוף מידע שהמשטר של 2089 מנסה נואשות להחביא מאזרחיו. בשני הרומנים הגיבור חייב לצאת ממרכזי הערים, הנשלטים באופן צמוד על ידי המשטר, כדי להגיע אל הפריפריה, שבה יש חיים אחרים, שבה הסדר הישן עוד קיים.
שמו של הספר מהדהד את שירם המוכר של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, "חופשי זה לגמרי לבד". נדמה כי נבון כיוון אותנו דווקא לשורה אחרת בשיר, "בנינו חומה של בדידות איומה", והיא מרחפת על הקורא כל העת. גיבוריו של הספר מתבוננים כל העת במציאות משופרת, פוטו־שופית, כפי שהיא מוקרנת להם על מעין מסך זעיר הסמוך לעיניהם, ובכך חיים בתוך חומה אישית. הניגוד בין החופש־לכאורה של 2089, ובין הבדידות הקיומית שבה חיים אזרחי המדינה העתידנית, מייצר תמונה של אימה.
האם הורגלנו לדמיין את המציאות של קינן, ולא את זו של נבון? האם דיסטופיה שמתארת חיילים רודפים אחרי אזרחים, קלה לנו לעיכול יותר ממשטרת מחשבות טכנולוגית? ייתכן שבדומה לכל ספרי הפנטזיה הדיסטופיים, קל לנו יותר לדמיין את עצמנו בעולם שנשלט על ידי רוע נראה, מאשר לצלול לתוך מציאות עכורה שבה הבחירה האישית שלנו בבדידות היא זו שמובילה את העלילה. קל יותר לצייר תמונת נפש שמתנגדת לרוע חיצוני ומוגדר, מאשר להביט בעצמנו במראה ולראות - האם הרדיפה אחרי טכנולוגיות חדשות אפשרה למשטרת המחשבות לשלוט בנו בקלות.
נבון דורש מאיתנו יותר: לא להתנגד לרוע "אחר", ברור, שאולי אף לבוש במדים מאיימים, אלא להתמודד עם תפיסת עולם שמניחה כי יש לכפות בכוח ערכים נאורים על אלו שלא מסכימים איתה.
העולם הדיסטופי של נבון נעדר, כאמור, קשרים אנושיים מחייבים, וגם אזכור של דת או קשר למערכת דתית כלשהי. ודווקא בערב פסח, חג החירות, מהדהד נבון את ההשתחררות מכבלי הטכנולוגיה לפרק זמן קצר: אור ורוט מגיעים בפסח לוועידת האו"ם בוושינגטון, ודווקא שם - במקום המפגש של לאומים שונים ושפות שונות, מתרחש פיגוע שבו הטכנולוגיה קורסת: אנשי העתיד אינם יודעים איך לשרוד במציאות לא־מתווכת, ללא עזרת תוכניות התרגום, הניווט והמיסוך. ההשתחררות מהטכנולוגיה בחג החירות נחוות כאימה: אנשים מסתובבים ברחובות מבועתים, כאשר נכפה עליהם שחרור מכבלי המודרנה.
כתיבתו של נבון, כתמיד, קולחת. לאחר שמתרגלים למושגי העתיד שטבע נבון, הסיפור מעניין, מותח וארוג בחוט צבעוני ויצירתי.
כמו דיסטופיות אחרות, גם לנבון יש מטרה ערכית שאותה הספר משרת. בדרך כלל, הדיסטופיות מגיעות מהצד השמאלי של המפה, טוב שנבון מציע קריאה אלטרנטיבית למשמעות החברתית של הערכים הפוסט־מודרניים. √
הכותבת היא רבנית עמיתה במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדבאום
חופשי זה / חיים נבון, ידיעות ספרים, 220 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו