הזכייה השישית של לאו מסי בכדור הזהב, ויסלחו לי אוהדי ליברפול וכריסטיאנו רונאלדו, היא במידה רבה מוצדקת יותר מהחמש הקודמות. ולא בגלל 53 גולים ו־23 בישולים, אליפות, מלך השערים ומלך הבישולים של הליגה הספרדית וליגת האלופות. אלא משום שמדובר בפרס אישי בספורט קבוצתי, שזה נושא אחר לדיון, ובשנה האחרונה מסי הצליח להיות מעל הקבוצה, ולעיתים גם מעל המשחק.
קחו למשל את ה־0:1 של ברצלונה מול אתלטיקו מדריד שלשום: היה רשום על המשחק הזה 0:0, עד שהארגנטינאי החליט למחוק ולהוסיף לקבוצתו את הספרה 1.
חשוב להבהיר: וירג'יל ואן דייק היה מעולה, עילאי, מרהיב, אך כך גם ליברפול כולה. ההולנדי היה בורג מאוד חשוב במכונה משומנת, בעוד שמסי היה המכונה ששימנה את הברגים. השנה, יותר מתמיד, בלט ההבדל בין הארגנטינאי לבין הסובבים אותו.
פעמים רבות הוא היה בלתי תלוי בחבריו לקבוצה, בזהות היריבה, במומנטום המשחק ובמה שמכתיב ההיגיון הבריא. השנה, יותר מתמיד, מסי עשה רבים מהדברים האלה שרק הוא יודע לעשות בכוחות עצמו, נגד הזרם, באופן אישי. אז אם מהות הפרס המיותר הזה היא לבחור את היחיד בספורט של ביחד, אז ב־2019 לאו מסי הוא האחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
