"כשאני לא יכול לחשוב יותר על קורבנות של בתים מפורקים, אני מתחיל לחשוב על אלו של בתים שלמים", קבע פעם הסופר האמריקאי פיטר דה וריס. פואד דובייל, הגיבור הראשי של "בית זידאווי", בא מבית שלם, יש שיגידו שלם מדי. הוא זכה לגדול בצרפת לאב צרפתי ואם לבנונית שזנחה לכאורה את שורשיה הלבנטיניים, וקיומו מתאפיין בנורמליות טיפוסית – נישואין שנשחקו אך לא התפרקו, הורות מנוכרת ועבודה חסרת ברק וייעוד. בית ששלמותו חונקת ומתסכלת ומחכה לטלטלה, אבל דומה שפואד לא מבחין בכך, עד שקרובי משפחה רחוקים מלבנון דוחקים בו לבוא לביירות כדי לחלק את הירושה המשפחתית.
המסע ללבנון שתוכנן להיות קצר וענייני (כמה זמן כבר צריך כדי לחתום על מסמכי הירושה אצל נוטריון?) יפגיש את פואד עם זהותו המודחקת. בית זידאווי, אותו נכס משפחתי על צלע הר שנראה בעיניו תחילה כאובייקט נדל"ני מתפורר שצריך למכור ולחלוק עם בני דודיו הלבנוניים, יהפוך לעוגן זהותי, לחוליה שמקשרת את פואד לאבותיו, ובמיוחד לאמהותיו. בניגוד לציפיות ראשוניות, השהות הזמנית בביירות תספק לאורח לרגע הרבה הזדמנויות לנער את חייו. ללבנון שתגלם תחילה זרות ואיום, יתגלו פתאום פנים אחרות. פואד יחווה את קסמה של לבנון, וילמד על תולדות משפחת זידאווי, משפחת אמו ושושלת מפוארת של נשים נחושות וכריזמטיות. לצרפת הוא יחזור אדם אחר.
סופרים רבים אוהבים "לשגר" את גיבוריהם למסעות למקומות רחוקים, כי, כידוע, למסע יש נטייה מופלאה לעורר התבוננות. תפאורה חדשה מציתה סקרנות, והגיבור שנתלש מסביבתו מוכן לבחון בספקנות את מה שרק אתמול היה בעיניו אמת מוחלטת. חווית המסע של פואד עוצמתית אף יותר, כי בנוסף לנסיעה במרחב מצפה לו מסע בזמן, אל סיפורי הדורות הקודמים של משפחת זידאווי. בסיפורי השושלת יימצאו כל הרגשות שנחסכו מפואד בצרפת: אהבה וקנאה, מסירות ושנאה מן המרכיבים הרגשיים האלה אולגה לוסקי מצליחה לרקוח רומן כובש על סודות משפחתיים, משבר אמצע החיים, חיפוש משמעות וגילוי עצמי. כן, בעיקר גילוי עצמי, משום שכמו אברהם לינקולן לפניו פואד של תום המסע יוכל להצהיר: "אינני יודע מי היה סבי, יותר מכך מעוניין אני לדעת מה יהיה נכדו".
זה המקום לספר שאף שלבנון של "בית זידאווי" מצטיירת כבעלת קסם של ממש, היא רחוקה מלהציג אותה כאידיליה וכגן עדן שליו עלי אדמות. משפחת זידאווי היא משפחה נוצרית, ותולדותיה בארץ הארזים נגזרות מן המאבקים הדתיים והעדתיים שלבנון ידעה במאה השנים האחרונות. לא במקרה הבית של המשפחה, אותו בית זידאווי שסביבו נסוב הרומן ושמעניק לו את שמו, נעזב עם תחילת מלחמת האזרחים, משמש כנקודת תצפית לצלפים במהלכה, ולא שב לגדולתו אחריה. מי שיחפש ברומן את ההקשרים האקטואליים יוכל לראות בכך סמל לשקיעת השליטה הנוצרית בלבנון, אם כי לוסקי עצמה מעדיפה לגרום לגיבוריה לעסוק בקשרים הבין-דוריים ולא בגאופוליטיקה.
אלא שהרקע העדתי של משפחת זידאווי מורכב עוד יותר, מכיוון שהענף העיקרי בה השייך לכנסייה היוונית אורתודוקסית התמזג עם הנוצרים המארונים מהרי לבנון, והמתח החברתי שנוצר במיזוג לא נעלם לגמרי אפילו כעבור דורות. אם כי מוטיב ההנגדה "בין אנשי ההר לאנשי החוף, בין המארונים המתחבאים בקפלי פסגותיהם ובין האורתודוקסים המציגים לראווה את עושרם לאורך החוף", הופך למאבק מעמדי כמעט, ללא מטען אידאולוגי דתי.
כאשר פואד מבין שאדון דובייל הצרפתי לא היה אביו הביולוגי, הוא משתעשע עם המחשבה שאולי היה זה אחד מהחברים של משפחת זידאווי, שברבות הימים היה לבישוף. הגרסה הזאת אמנם לא תתברר כנכונה, אבל בזכותה הקורא יפליג אל פסגת ההר מעל הבירה הלבנונית למפגש עם איש דת חביב בשר ודם (חובב הסיגרים!) ועם הגרסה הקלילה והאנושית של הנצרות שהוא מציע. בשלב זה של הקריאה ברור לחלוטין שהסימפטיה של לוסקי נתונה לבאי הכנסיות. גם ברומנים הקודמים שלה יש מקום נרחב לחוויה הדתית. הסופרת עצמה באה ממשפחה של כמרים ותיאולוגים פרבוסלבים, ואף שגדלה בצרפת, שכידוע אינה מצטיינת באווירה דתית בעשורים האחרונים, היא מעידה שהדת מהווה עבורה סביבה מוכרת מאוד.
למרות זאת לוסקי מאפשרת דווקא לסימנים החיצוניים של דת אחרת לכבול את פואד ללבנון בשלשלאות של זהות. זה קורה לו, כאשר קריאת המואזין מפלחת את שמי ביירות: "אחר כך ירדו הדמדומים, ומבטן העיר עלתה זמרה, והוא עצר והרים את ראשו לעבר השמיים הלבושים ארגמן". היה זה קול לא מוכר לאוזן מערבית, והמילים היו לא מוכרות, אבל בראשו של פואד הן התחברו למסר אחד – "הוא בן הארץ הזאת".
לצד הכמיהה המפתיעה של פואד לשורשיו המשפחתיים והדתיים, היצריות הלבנונית מעוררת בו רגש נוסף. הדוד מצרפת מתאהב באחייניתו ניקול, שנושאת בדמותה הכובשת את כל הסימנים הטובים של שושלת זידאווי. מדובר באהבה אסורה, מסוג "העבירות" שגם אמהותיו חטאו בהן. כך גורל הגיבור משתרג בסיפורי הדורות הקודמים, והוא נשאב למערבולת חושים, למעין משחק מראות, שבו הדמויות משקפות זו את זו מדור לדור. פואד הרציונלי נעלם, ובמקומו נולד עוד אחד מבני משפחת זידאווי, שנשמע לקול דמו.
האם כך פועלים הדברים בכל המשפחות? האם באמת סיפורים ישנים ונשכחים מזמנים עברו מכוונים את מעללינו בזמן הזה ומכתיבים מראש את התנהגותנו? לוסקי משיבה על כך בחיוב, אבל יחד עם זאת לא נוטלת מן הגיבור הראשי בחירה חופשית. בית זידאווי העשוי מאבן ועמודי שיש ייהרס וישחרר את פואד מכבליו. בית זידאווי העשוי מזיכרונות וקול הדם יישאר על כנו וימשיך לקבוע גורלות, גם עבור הדורות הבאים. החורבות העשנות של הטירה המשפחתית יעידו שאין טעם להחריד מרבצם את סיפורי. התשוקה התורשתית תדבר במקומן ולא תיאלם לעד.
בית זידאווי / אולגה לוסקי, מצרפתית: שירן בק, כתר, 200 עמ'
