הרבה לפני שהסתיים עם צמד של גבריאל ברבוסה - הידוע יותר בכינויו "גביגול" - בדקות הסיום א־לה מנצ'סטר יונייטד נגד באיירן מינכן בגמר ליגת האלופות 1999, גמר הקופה ליברטדורס 2019 בין פלמנגו לריבר פלייט עשה קולות אירופיים.
כמו הצ'מפיונס ליג, לראשונה אי פעם הוא הוכרע במפגש אחד ונערך במגרש נייטרלי (בלימה שבפרו), בשעה שנוחה לאירופה, עם לא מעט שחקנים שהיו באירופה ובקרב ישיר בין שני המאמנים הטובים בדרום אמריקה: מרסלו גז'ארדו של ריבר שבקרוב יצא לאירופה, וז'ורז'ה ז'סוס של פלמנגו שלא מזמן היה שם.
הסוף, כאמור, גם כן היה אירופי. את תפקידם של טדי שרינגהאם ואולה גונאר סולשיאר מילא בהצלחה כבירה גביגול, שחקן שכבר הספיק להיכשל באירופה, כשכבש צמד אדיר בדקות 89 ו־92 והעניק לפלמנגו 1:2 ששווה תואר יבשתי שני בתולדותיה וראשון מאז 1981. על הדרך, הצמד הזה הפך את ז'סוס, אקס בנפיקה וספורטינג ליסבון, למאמן האירופי השני בסך הכל שזוכה באליפות דרום אמריקה למועדונים, אחרי שמירקו ג'וזיץ' הקרואטי עשה זאת ב־1991 עם קולו קולו. יותר טוב מזה התאחדות הכדורגל של דרום אמריקה לא יכולה היתה לבקש.
"המשחק הזה שודר ב־186 מדינות ונצפה על ידי מיליוני אנשים ברחבי העולם", אמר בסיום המאמן הפורטוגלי המנצח, מחזק את תחושת הניצחון היבשתית, "כל מי שראה את המשחק הפנים איזו רמה גבוהה יש כאן". בהמשך, ז'סוס גם הפליג למחוזות ההשוואה: "ביחס לגמר ליגת האלופות בין ליברפול לטוטנהאם, פה היו יותר טכניקה, יותר טקטיקה ויותר צבע מאשר במדריד, ואני הייתי בשני המגרשים".
אפשר להתווכח עם הקביעה של מאמן פלמנגו, אבל אי אפשר שלא להבין מאיפה היא הגיעה. בגיל 65 נשאב ז'סוס לראשונה בחייו לכדורגל הדרום אמריקני, ותוך זמן קצר הבין מי נגד מי ומה יחסי הכוחות. הפורטוגלי אפילו הרגיש על בשרו את הניכור שקיים באמריקה הלטינית מהכדורגל האירופי, מהקידמה שלו, מהסדר, מהארגון והיכולת להתפתח כל הזמן, כשבימיו הראשונים בברזיל ספג עלבונות וזלזול ממאמנים ומפרשנים מקומיים. דווקא כאחד שהגיע מבחוץ, או אולי בעצם בגלל זה, ז'סוס הרגיש טוב מכולם את רגשי הנחיתות של הדרום אמריקאים.
דרום אמריקה יכולה לדבר אירופית
זה לא סוד שרגשי נחיתות כאלה קיימים. דרום אמריקה לא זכתה במונדיאל מאז 2002, וב־12 אליפויות העולם האחרונות למועדונים מאירופה יש 11 זכיות לעומת אחת בלבד של קורינתיאנס ב־2012. יש פערים, זה ברור לגמרי - כלכליים, איכותיים, מקצועיים, ולכן דרום אמריקה חוגגת את הגמר הנוכחי כניצחון תודעתי מול היבשת הישנה והעשירה.
חוגגים את הזכייה והחיים בבועה המרגשת // צילום: אי.אף.פי
לעיני 186 מדינות ומיליוני צופים, ריבר ופלמנגו פקחו לרבים את העיניים והוכיחו שדרום אמריקה יכולה לדבר אירופית ועדיין לשמור על הקסם המיוחד שלה: זה שבא לידי ביטוי בתרבות עידוד שאין דומה לה, בכדורגל חסר פשרות ובתשוקה שלא נמדדת בלירות סטרלינג או בדולרים.
זה היה גמר אדיר, היסטורי, עם גיבור גדול ותסריט שדומה מאוד לנס הקאמפ נואו של יונייטד 20 שנה אחורה. היו שם הרבה אלמנטים אירופים ודמויות אירופיות, וההשוואה מובנית ומתקבלת, אבל חשוב להדגיש שזה לא היה גמר אירופי. זה פשוט לא יכול להיות. גביגול לא יהפוך בעקבותיו לכוכב גדול באינטר, פלמנגו לא צפויה לשחזר באליפות העולם למועדונים את ה־0:3 על ליברפול מ־1981 וגז'ארדו הוא עדיין לא מאמן העל הבא.
כמו שז'סוס מיהר להבין, הכדורגל הדרום אמריקני הוא עדיין בועה – חמה, מלטפת, מרגשת, מלאת בעיות ולא זוכה לכבוד המגיע לה – אז שאף אחד לא יעז לנסות ולפוצץ אותה בגלל גמר אחד ענק. תודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו