בצמרת הביטחונית־מדינית התפתלו אתמול בנוגע לאחריות חמאס לירי לבאר שבע בליל שבת ולסיבותיו. כמה מהדוברים (לא לציטוט כמובן), טענו שהנהגת חמאס כלל לא ידעה ממנו ולא נתנה לו את ברכתה. היורים, כך נרמז, פעלו עצמאית, על דעתם ובלא הנחיה מגבוה. אם אכן כך אירע, מדובר בהמשך ישיר לצרור הנפלאות שפקד את עזה בשנה החולפת, ובראשן מכת הברק שגרמה לשיגור רקטות לישראל.
נדמה שמאחורי הגמגומים מבינים בישראל היטב מה קרה. חמאס ספג ביקורת קשה על כך שהפנה לג'יהאד האסלאמי כתף קרה והותירו לבד במערכה לאחר חיסולו של בהאא אבו אלעטא. הדברים הגיעו לשיא כאשר כמה מבכירי הארגון גורשו ביום שישי מסוכת האבלים בעזה. כדי להרגיע את הרוחות שוחחו ראשי שני הארגונים בטלפון, ובהמשך לכך גם נערך מפגש בחמ"ל המשותף (שלא פעל דווקא כשנדרש, במהלך ימי הלחימה), שבעקבותיו גם נשבע חמאס פומבית בשם האחדות הפלשתינית.
שתי רקטות נורו לעבר באר שבע ויורטו | שתי רקטות נורו לעבר באר שבע ויורטו
סביר שהירי לבאר שבע היה אקורד הסיום של המהלך המחושב הזה. חמאס ירה כדי לנקות את שמו כמי שנחשד כמשת"פ ישראלי, והוכיח שהוא לא מותיר פצועים בשטח. זה היה ירי מבוקר (שתי רקטות בלבד), כאשר חמאס מביא בחשבון שהוא לא יגרום לנפגעים (בגלל כיפת ברזל) ושהתגובה הישראלית תהיה מינורית (תקיפה של מטרות זניחות ברצועה).
כדי להשלים את המהלך פרסם אמש הארגון פרטים נוספים שנוגעים למבצע המיוחד שכשל לפני שנה בחאן יונס וללחימה שהוביל בעקבותיו. בישראל העריכו שהמידע הזה יפורסם ביום השנה למבצע (בשבוע שעבר), ונראה שכעת החליט חמאס להפיצו כדי להוכיח שהוא עדיין דבק בהתנגדות, וממשיך למלא את תפקידו כמגן הרצועה.
בשני המקרים (הירי והחומרים שפרסם), פעל חמאס כדי לצאת ידי חובה. בשפת הרחוב, הוא עשה בעיקר רעש וצלצולים, בזמן שידע שישראל תעניק לו "הנחת סלב". הוא רצה לנער מעליו את הביקורת ולהמשיך לעבר יעדו העיקרי: הסדרה. בישראל הבינו זאת היטב, ולכן בחרו להגיב במשורה, המשך ישיר לתגובות הרפות על כמה מטחי רקטות ששיגר הג'יהאד האסלאמי לעבר העוטף לאחר שהוסכם על הפסקת האש.
בניגוד ללגלוג שנשמע אתמול ברשתות החברתיות - ולמרות הירי שלשום - המודיעין לא טעה בניתוח כוונותיו של חמאס בשבוע החולף. גם העובדה שהוא נותר מחוץ למעגל הלחימה היתה ונותרה הישג, והאלטרנטיבה היתה מערכה סבוכה יותר וכנראה גם ארוכה ומדממת יותר.
ועדיין, יש לפחות שלוש סוגיות שישראל חייבת לברר לעצמה כעת. הראשונה נוגעת לטווח המיידי. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את המשך טפטוף הרקטות על פי מצב הרוח של המשוגע התורן בעזה. או שיש הפסקת אש, או שאין. אם יש - היא חייבת להיאכף, וכל הפרה שלה צריכה להיתקל בתגובה קשה. ואם אין - המשמעות צריכה להיות כניסה מיידית למערכה, קשה ומאתגרת ככל שתהיה.
השנייה נוגעת לטווח הארוך. ישראל צריכה לשאול את עצמה מה היא רוצה מעזה. הוצאתו של אלעטא מהמשחק נותנת מרווח גמישות לא קטן להידברות בין הצדדים. הסוגיות ברורות לכולם, וחלקן דורשות מחיר - מענייני שבויים ונעדרים ועד לעניינים כלכליים והומניטריים. ישראל לא יכולה לחמוק עוד מלתת תשובות ברורות: למשפחות השכולות, לאזרחים משני צידי הגבול ולחמאס.
השלישית נוגעת לפטפטת. כמה משרי הממשלה ליהגו את עצמם לדעת באולפנים בשבוע שעבר. הם הפריזו בהצלחות המבצע ודחקו את חמאס לפינה. זה היה מוגזם, ובעיקר מיותר. מעבר לכפל הלשון שנשמע, לעיתים בשני ערוצים במקביל (כן/לא למדיניות החיסולים הממוקדים, כן/לא להסדרה, כן/לא לפגיעה בחמאס), זה העביר לעיתים לצד השני מסרים הפוכים מאלה שישראל ביקשה להעביר. במזרח תיכון נפיץ, ובעידן שבו למילים יש חשיבות כמו לטילים, טוב שייעשה סדר גם בעניין זה. אחרת עלול האזרח לחשוב שבאמת הכל כאן פוליטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
