כשהכרטיס ליורו 2020 כבר בידיים שלה, ספרד תארח הערב (21:45) את מלטה. בלי לחץ, מול הקהל הביתי, וכשמנגד יריבה שספגה 18 פעמים בשמונה משחקים, נדמה שזו הזדמנות לחגיגת שערים ספרדית.
אלבארו מוראטה ופאקו אלקאסר בכוננות, כך גם מיקל אויארסבאל וג'רארד מורנו, שמשלימים את מצבת החלוצים למשחק הזה. לא מן הנמנע שאחד או יותר מהרביעייה הזו ימצא את הרשת, אבל אפשר לומר בבטחה שאף אחד מהם לא יצליח להיכנס לנעליים של דויד וייה.
הנעליים האלה - שכבשו עבור הנבחרת יותר מכל זוג אחר - יהיו נוכחות הערב, לפחות בתודעה הציבורית. "תמיד אמרתי שאני רוצה לעזוב את הכדורגל ולא שהכדורגל יעזוב אותי", הודיע וייה מוקדם יותר השבוע, והכריז כי גמר גביע הקיסר עם קבוצתו ויסל קובה בתחילת ינואר יהיה האחרון שלו. החלוץ, שבקרוב יחגוג 38, החליט לתלות את הנעליים, והודעת הפרישה שלו מעוררת בספרד געגועים לחלוץ מזן נכחד.
מוראטה. הנעליים של וייה גדולות גם עליו // צילום: רויטרס
דור הזהב, שלווייה היה חלק מרכזי בהצלחתו, מאופיין אמנם בקשרים היסטוריים שלהם ספרד מתקשה למצוא מחליפים ראויים, אך היום - שנתיים אחרי המשחק האחרון שלו, וחמש שנים אחרי שהיה משמעותי בנבחרת - אפשר להכריז שגם לווייה לא נמצא תחליף.
מספיק להסתכל על המספרים שלו כדי להבין שמדובר באדם שנולד לכבוש שערים. הוא עשה את זה בקבוצתו הראשונה ספורטינג חיחון, והמשיך בסראגוסה, בוולנסיה ובברצלונה. וייה תמיד ידע להתאים את עצמו לשחקנים סביבו ומעולם לא כפה את עצמו על המשחק. מהסיבה הזאת, החלוץ הקומפקטי (1.75 מטרים) היה מושלם עבור נבחרת ספרד שתהפוך עם הימים לדור הזהב.
וייה מרוגש בהודעת הפרישה // צילום: אי.פי.אי
וייה כבש שלושה שערים בזכייה ביורו 2008, כולל שער ניצחון חשוב מול שבדיה בבתים. במונדיאל 2010 הוא הגדיל לעשות, כשסיים עם חמישה כיבושים ובהם שער ניצחון על פורטוגל בשמינית ושער ניצחון על פרגוואי ברבע. מדובר במלך שערי הנבחרת בגביע העולמי עם תשעה, ומלך שערי ספרד בכל הזמנים עם 59 ב־98 משחקים.
"הוא היה אחד הגיבורים שלנו", אמר ל־"EL PAIS" ויסנטה דל בוסקה, שאימן את הנבחרת ב־2010, "הוא שיחק באמצע, לפעמים שלחנו אותו לאגף שמאל, עם הכל הוא הסתדר. הוא מאסטר של גולים". גם סנטי קסורלה הסביר את החשיבות שלו לספרד הגדולה: "הוא היה חלומי עבור הקשרים. תמיד ידע להתפנות למסירה והיתה לו סיומת אדירה".
הפואנטה של השיטה
את הכישלונות בטורנירים האחרונים נוטים לייחס לדעיכה ברמת הקשרים בספרד, וברור ששחקנים כמו צ'אבי, אינייסטה, צ'אבי אלונסו ואחרים לא באים בכל יום. עם זאת, מתברר שגם חלוץ כמו דויד וייה לא בא. הרבה ניסו להיכנס לנעליו - קוסטה, מוראטה, אספאס, רודריגו - אבל אף אחד לא התאים כמו "אל גוואחה" (הילד). וייה תמיד ידע להיות הפואנטה במשחק המסירות של ספרד, ונדמה שבלעדיו היא מוסרת ומוסרת ומוסרת... לאף אחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
