כאן חופרים בהנאה

יש ב"הצעקה האחרונה" צעקה אחרונה אמיתית, מיוסרת ונואשת, המוזכרת בסופו של הרומן, בשלב ההתרה. אולם אני מבקש לטעון כי לשמו של הספר החדש של יונתן שגיב יש גם משמעויות נוספות, במיוחד במובן הצרפתי של השם, Le dernier cri, שמשמש לתיאור אופנתי ועכשווי של בגדים אך גם של טרנדים אקטואליים ומגמות תרבותיות בון־טוניות. 

זאת היא השלישית בסדרת עלילותיו של הבלש הלהט"בי, עודד חפר, ואין ביטוי עכשווי יותר מצירוף המילים "בלש להט"בי". העיסוק בקהילה הגאה, לפחות העיסוק התרבותי בה, הוא ה־דבר היום. בשבוע שבו "7 ימים" מקדיש מאמר שלם למושג "פאנג'נדר" (אנשים א־בינארים, שלא מזדהים כזכר או כנקבה; א"ל), עודד חפר, המכונה מטעמים מובנים "החופרת", לגמרי מוכתר לגיבור בן זמננו. אני לא בא לטעון כי חפר הוא בן דמותו של פצ'ורין, גיבורו האלמותי של לרמונטוב, אך עדיין יש משהו בחלק מתכונותיו של חפר שמזכירות אותו. הוא רחוק משלמות, מרובה פגימות, מרוכז בעצמו - אך יש בו כנות ויושר ופגיעות ניכרת, שמצליחים לחבב אותו על הקורא. הייתי אומר שכמו שפצ'ורין שימש ללרמונטוב כלי להאנשת המצב החברתי ברוסיה הצארית, לפני 150 שנה, כך מגלם חפר - בתכונותיו, בהתנהגותו, במילותיו - קריסטליזציה של המצב החברתי הנוכחי; תמונת ראי נאמנה של החברה הישראלית בסוף העשור השני של המאה ה־21, על חמדנותה, שחיתויותיה, גיוונה ובעיותיה. 

כריכת הספר (כתר)

שגיב עושה עבודה נהדרת בבניית דמותו של חפר. זה לא סתם גיבור של רומן. חפר הוא־הוא הרומן. בעדינות ובסבלנות מפיח המחבר רוח חיים בדמות שיצר, ולקורא אין ברירה אלא להיסחף איתה, לסבול השפלות, לחטוף מדי פעם מכות (לחפר אין עצם אלימה אחת בגוף; אני חושב שהוא הבלש היחיד בספרות העולמית שאין לו שום כלי נשק למעט תרסיס פלפל, שאותו הוא מכנה "גברת פלפלת", ולעולם לא מצליח להפעיל אותו בשעת צורך).

הדרך המבריקה שבה מתוארת ההתאהבות הנואשת של חפר בגבר הלא נכון; יחסיו עם אביו, שחשיפת סודו היא מהשיאים הרגשיים של הספר, כולל האמירה מכמירת הלב של חפר על הוריו, "אני חושב שמעולם לא אהבתי אותם יותר מאשר ברגע הזה, שבו אני עלול לאבדם"; גילוי הלב שבו מתאר חפר את כל הטעויות והכישלונות שלו לאורך הדרך - כל אלה הופכים אותו לדמות תלת־ממדית, אנושית ואמינה. בעיניי זהו ההישג העיקרי של שגיב - והישג מרשים מאוד. 

מבחינה סגנונית, הספר נע בין קיצוניות אחת לשנייה בקלות ובגמישות לשונית מרהיבות. בין "צר לי, אבל אני לא מפנטזת יום שלם על פרש קווקזי בשם סטס אומנסקי שיפרוץ את חומותיי מהשער האחורי כדי שהומואית שרק בקעה מהביצה תנפח לי את הראש עם מילים בלועזית", לבין תיאורים ליריים כגון "השמיים אטומים כזכוכית חרוכה. רוח מאובקת נושאת ריח ביוב אל עבר מגרש החניה, מבצר בטון שמסועיו המתפתלים מפצלים את תנועת המכוניות אל עבר כבישים סואנים..." - וכל מה שביניהם. חפר מדבר הן בלשון זכר והן בלשון נקבה, בהתאם לסיטואציה, ותורם בתוך כך להבנה הבלתי אמצעית של נפשו המסוכסכת. ריבוי הדמויות העל־מגדריות והאל־מגדריות נתפס כטבעי, למרות כמה אמירות דידקטיות בעניין שימוש בביטויים כ"קוקסינל" ו"כושי" - אמירות תקינות פוליטית, אבל אני מניח שבנסיבות הללו אי אפשר להימנע מנגיעה מסוג זה. 

על מה מדובר כאן? על היחצן של המדינה, בנימין דירקטור, טיפוס דוחה וכוחני ששוכר את עודד חפר כדי שיגלה מדוע בת טיפוחיו, כוכבת נוער בת 15 בשם קרין כרמלי, נכנסה לדיכאון עמוק ערב הקלטת אלבום חדש. אלא שהמשימה הפשוטה לכאורה מתגלית כשער כניסה למבוך מפותל של סודות ושקרים, סחר בטרנסג'נדרים ואפילו רצח. העלילה עוסקת גם בתחום העובדים הזרים ונוגעת בפצעים חשופים רבים של החברה הישראלית המודרנית, כולל, כמובן, היחס לקהילה הגאה, גזענות ועוד. בהתחשב בעובדה שיונתן שגיב מתגורר בלונדון זה עשור - ההתמצאות שלו במה שקורה כאן עדכנית ומדויקת. 

בשורה התחתונה, "הצעקה האחרונה" הוא רומן של כאן ועכשיו. רומן "נכון" ברוח התקופה, המתאר את החברה הישראלית מן השוליים הגאים שלה - אבל אין ספק שהשוליים הללו מתקרבים מאוד להיות המיינסטרים שלה. ראויה לציון העובדה שלמרות העיסוק הנרחב בנושא הלהט"בי, המחבר לא שוכח שזה גם מותחן, ואכן יש פה עלילת מתח כהלכתה, תעלומה ופתרון. √ 

הצעקה האחרונה / יונתן שגיב; כתר, 272 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו