סאלי רוּני, סופרת אירית בת 28, היא תופעה בעולם הספרות האנגלו־אמריקני. "אנשים נורמלים", הרומן השני שלה, נבחר לרשימה הארוכה של פרס מאן בוקר, וכעת הוא מעובד לסדרת טלוויזיה. את ספריה תיארו כ"ממכרים", את קוראיה כבני כת המסתודדים בפינת הסלון וממשיכים לנתח את הדמויות גם אחרי הקריאה, ואותה עצמה הכתירו ל"סופרת הגדולה הראשונה של דור המילניום".
ואכן הכתיבה שלה מבוצעת בשלמות של מתעמלת אולימפית. אין אצלה רגע דל. היא לא מתעכבת על תיאורים משתרכים־לאיטם, מונולוגים פנימיים מפותלים או סצנות רקע של דמויות משנה. הקצב טלוויזיוני; היא מדלגת אחורה וקדימה בזמן, קופצת בקלילות מרגע דרמטי אחד למשנהו, דרך דיאלוגים מהירים ואפקטיביים להפליא שנקראים כאילו נוסחו בידי צוות שלם של תסריטאים וכותבי דיאלוגים או בידי אלופת דיבייט (כפי שרוּני היא במציאות), כזו שלעולם לא תשתהה, לא תגמגם, לא תסתובב מסביב לנקודה. ברגע שהעניינים נעשים כבדים מדי, היא תמהר לפלס דרך אל הפאנץ' הבא.
זו כתיבה מהנה מאוד, אבל זו הנאה שקרובה יותר לסוג ההקלה שחשים כשהמתעמלת נוחתת בסוף התרגיל על שתי רגליים. לפעמים יש תחושה שהספר נכתב מלכתחילה כמשימה שצריך לסיים. זה לא מסוג הספרים שנקראים כאילו הם נכתבו מתוך חדוות הרפתקה, או מתוך דחף לאו־בר־כיבוש לתת לפצע פתוח לדמם עוד קצת, כשלסופר עצמו לא ידוע איך הדברים יתפתחו, כשהוא כלל לא בטוח ביכולת השגתו של המרחב הלשוני. גם כשֶרוּני מתארת תהליכים רגשיים מורכבים, בדיאלוגים נהדרים, היא מוסיפה להם הסברים סכמטיים כל כך שנדמה כאילו הם חלק מדו"ח פסיכולוגי.
הסיפור עוסק ביחסים המסובכים והבלתי מוגדרים בין שני צעירים, מריאן וקונל, במשך כארבע שנים. מריאן היא בת למשפחה עשירה, ומתגוררת באחוזה מפוארת; קונל הוא בנה של מי שעובדת כמנקה באחוזה, המגדלת אותו כאם חד־הורית. מריאן נחשבת לתלמידה הכי חכמה - והכי מוזרה - בבית הספר. אין לה חברים. "לפעמים מריאן רואה את עצמה בתחתית הסולם, ולפעמים היא חושבת שהיא כלל לא נמצאת על הסולם".
קונל, לעומתה, הוא החלוץ המרכזי בנבחרת הכדורגל, חתיך ואהוב וחכם לא פחות ממנה אבל "נורמלי". כשהם מתאהבים בשנה האחרונה של התיכון, הוא חושש שאם יגלו על הרומן ביניהם זה יביך אותו, ועושה הכל כדי לשמור אותו בסוד.
כמה חודשים אחר כך, כששניהם מתחילים ללמוד בקולג' טריניטי היוקרתי בדבלין, יחסי הכוח מתהפכים: עכשיו לה, העשירה והמתוחכמת, יש המון חברים עשירים ומתוחכמים כמותה, והוא - "כפרי חובב חלב" מכנה אותו אחד מהם - נותר בודד. כעת היא זאת שלא ממהרת לשייך אותו לעולמה. יחסיהם ממשיכים בהפסקות לאורך השנים, לא לגמרי פורמליים, לא לגמרי מחייבים. זה לא רק הפערים הכלכליים שחוסמים אותם מלהתממש - אין כאן "רומיאו ויוליה" של הקפיטליזם המאוחר - אלא משהו אחר, שקשור לפסיכולוגיה של כל אחד מהם.
הכתיבה של רוּני במיטבה כשהיא מראה את שרשרת אי־ההבנות, ההנחות הפזיזות, חוסר התקשורת, חרדות־היתר וההדחקות המכשילים את יחסיהם של מריאן וקונל פעם אחר פעם, עוצרים את יחסיהם רגע לפני שהם נוסקים. היא במיטבה כששנינות הדיאלוגים חושפת את הרסנותו של הצורך הקומפולסיבי של שני הצדדים לשמור על פאסון.
היא פחות במיטבה כשהיא מנסה להסביר למה הם נכשלים, אז ההסברים שלה נשאבים לעולם מושגים טינאייג'רי, או לפחות בוסרי מאוד, המחלק את העולם לאנשים נורמלים ולא־נורמלים, טובים ורעים, פופולריים ולא־פופולריים.
כל משאת נפשם של הצעירים המבריקים המתוארים כאן היא לזכות באישורם של אחרים, "להיות נורמלי, להסתיר צדדים מבישים ומבלבלים" באישיותם, והספר מתמודד עם תפיסותיהם ברצינות תהומית, עד שיש הרגשה שהוא נכתב לקוראים צעירים מאוד או כאלה שלא נלאו משאלות כמו: מה חושבים עלינו החברים שלנו? האם אנחנו נורמלים? איך נדע להבחין בין אנשים טובים ורעים? למה לא כולם אוהבים אותנו?
"אנשים נורמלים", כספר שנכתב על ידי ועבור מבוגרים צעירים, מי שמכונים "מילניאלס" (בני דור ה־Y), מסמן את השיוך הדורי שלו קודם כל באמצעות הפנמת הכללים החדשים של ההתנהגות המינית: קוראים שאמונים על ספרות המאה ה־20 יופתעו לקרוא שקונל - גבר גבר בעל תשוקה מינית בריאה שלא מוטלת לרגע בספק - מסרב פעם אחרי פעם להצעות מיניות שנראות לו בלתי הגונות. למשל, כשמריאן השיכורה מבקשת ממנו לשכב איתה, הוא אומר לה "לא הלילה, את גמורה", ומסיע אותה הביתה.
במקרה אחר, הסירוב שלו מגיע מצד הקורבן: הוא פוגש את המורָה שלו לשעבר בתיכון, שרוצה לשכב איתו (הוא מסרב), ומתוך מצב שכרותו העמוק הוא תוהה מה הכללים שחלים על הסיטואציה, "אם מותר לה בכלל לנשק אותו, והגיע למסקנה שכן. הוא לא מצא סיבה שזה ייחשב לא חוקי, ובכל זאת הרגיש שיש בזה משהו מאוד לא בסדר".
העיסוק של "אנשים נורמלים" בכללי התנהגות נאותים ביחסי תשוקה מקרב אותו ל"רומן הגינונים" של המאה ה־19, ובמיוחד לרומנים של ג'יין אוסטן.
נדמה שרוּני מטפחת את הדמיון הזה כשהיא מתארת את קונל הקורא ב"אמה" של אוסטן ומבין שספרות יכולה לרגש. למעשה, "אנשים נורמלים" קרוב לרומני המאה ה־19 יותר מכפי שנדמה, אם מביאים בחשבון כמה מעט נוכח כאן העולם הדיגיטלי: המילניאלס בספר כמעט לא מבלים בצ'אטים ובאפליקציות, הם כותבים מכתבים ארוכים (כלומר אי־מיילים) ומנהלים שיחות. הקרבה הזו לא חושפת רק את שאיפתו של "אנשים נורמלים" אל הקלאסיקה האנגלית של ספרות החניכה וההתפכחות, אלא גם את ניסוחן האגבי של נורמות התנהגות חדשות, שמבקשות למקם את התשוקה הגברית בתוך גבולות אתיים חדשים לה.
אנשים נורמלים / סאלי רוּני
מאנגלית: קטיה בנוביץ'; מודן, 231 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו