האופרה "מנון" מאת המלחין הצרפתי ז'יל מאסנה (1842־1912), שמוצגת כעת באופרה הישראלית, ממשיכה מגמה חיובית למדי של חשיפת הקהל המקומי לרפרטואר הצרפתי של המאה ה־19. בעונות האחרונות הוצגו בארץ, בין השאר, "דולי הפנינים" מאת ביזה, "פאוסט" ו"רומיאו ויוליה" של גונו, ו"ורתר", גם היא מאת מאסנה - כל אלה יצירות מופת המעמידות מענה אלטרנטיבי, מלודי ומסוגנן לרפרטואר האיטלקי השליט.
• איחוד של "חברים": הפעם זה אמיתי
• שולי רנד: "אכזריות מהסוג הנמוך ביותר"
• אחרי המשפט: יובל המבולבל בפנייה מרגשת לעוקבים
• התוכנית המביכה של ליהיא ונעמה
אבל אליה וקוץ דוקרני במיוחד בה. בעוד נדמה שאין זמר אופרה שאינו מיומן בשירה איטלקית - שירה צרפתית דורשת התמחות והקפדה יתרה על דיקציה וסגנון. בהפקה הנוכחית, בניצוחו של דן אטינגר ובבימוי וינסאן בּוּסַאר - הצרפתי היחידי בהפקה - חסרה לי חתימת הסגנון הצרפתי הייחודי, בשירה, בקטעים המדוברים, ואפילו בנגינה.
"מנון" מתמקדת בגיבורה הצעירה - בת 16 עם עליית המסך - שנשלחת לחיות במנזר, ומהר מאוד מוצאת עצמה חיה חיים בוהמיינים בפריז עם מאהבים שונים, שלכל אחד מהם אובססיה משלו אליה. זאת, בעוד נאמנותה שלה נתונה בעיקר לחיי הנהנתנות, ובמידה מועטה גם למאהבה הצעיר דה־גרייה, שאיתו היא חולקת שני דואטים גדולים במהלך הערב.
גיבורות אופראיות אחרות של המאה ה־19 סיפקו תמיד איזה ערך מוסף לחיי התענוגות ולרדיפה העיוורת אחר התשוקה. ויולטה, גיבורת "לה טרוויאטה" של ורדי, הקריבה את עצמה למען שמו הטוב של אהובה, אלפרדו; כרמן של ביזה היא גאוותנית, פטאליסטית, אנטי־בורגנית ממש בהווייתה; ומנון? היא בסך הכול חיפשה קצת כיף. ברגע שהיא מבינה שדה־גרייה לא יספק לה את חיי הנהנתנות שהיא מייחלת להם, היא עוזבת אותו בלי יותר מדי נקיפות מצפון. מהבחינה הזו, גיבורתו של מאסנה היא כמעט מהפכנית בשטחיות ובהדוניזם שלה.
ההדוניזם הזה אפשר למאסנה לכתוב מוזיקה מלאת קסם מלודי וחושניות תזמורתית, שאינה מסתכלת קדימה אלא חוזרת לאחור, למעין סגנון שעטנז שמערב מלודרמה, אופרטה א־לה אופנבך, ואפילו נגיעות רוקוקו פה ושם. העירוב הסגנוני ניכר במעברים מעט מוזרים מקטעים ליריים כובשי לב לזוטות קומיות פטפטניות, הגם שלפטפוט צרפתי רב קסם כזה קל לסלוח.
פחות סלחנות גיליתי למבצעים. מלבד שני הסולנים בתפקיד הראשי (יקטרינה בקנובה כמנון ולאונרדו קאיימי כדה־גרייה), ומלבד ולדימיר בראון הוותיק כדה־גרייה האב - שהיו טובים למדי - היה רוב הצוות מאכזב מאוד, עם מבטא בלתי נסלח ("מבטא קנדי", אמרה לי אוהבת אופרה ותיקה). בניצוחו של דן אטינגר חסרה לי מאוד רגישות לניואנסים ולצבע, והבימוי של בוסאר היה, ובכן, בוסרי, נע בין עידון מינימליסטי לגסות וולגרית, ולא תמיד היה ברור מה בעצם רצה לומר. לעומת זאת, מגיעים שבחים למקהלת האופרה, שהיתה מעולה לכל אורך הערב.
• הוא משלנו: אלברט של אסי קיבל אזרחות ישראלית
• בהשראת מדי צה"ל: הלוק המחאתי של נועה קירל
• הדרת נשים או כפייה חילונית? אנחנו שאלנו, אתם עניתם
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
"מנון", האופרה הישראלית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
