אנשים נבונים מחלקים חלק מרכושם לילדיהם כבר בחייהם. ההנאה מובטחת, והעיניים שינצצו לעומתם הם נכס מניב ומשתלם בפני עצמו. אלא שהצורך שלנו בביטחון כלכלי מונע מרובנו לוותר על כספינו בעודנו כאן.
אם אין צוואה, לפי חוק הירושה, בן הזוג הנותר יורש מחצית, והילדים מתחלקים ביניהם בשווה במחצית השנייה. אבל לא אחת כורה הורה בכך תהום בין אחים, ולפעמים גם בין ילדיו לאמם, כשהם רוצים לממש מיד את חלקם בעיזבון, ובמיוחד בדירה שהאלמנה גרה בה.
לא פעם מנוחתו האחרונה של אבי המשפחה היא גם מנוחתם האחרונה של צאצאיו, כי מרה וקשה היא מלחמת הירושה. לפיכך מקובל יותר ויותר לערוך צוואות הדדיות, שבהן מוריש כל צד את כל רכושו לבן זוגו. אפשר לצוות בצוואה שרכוש זה יועבר לילדים, בבוא יומו של בן הזוג.
שהיחסים הזוגיים רעועים, או כשסביר שהנותר בחיים יקים משפחה חדשה, מומלץ לשקול כתיבת צוואה המורישה את כול הרכוש או את רובו לילדים. הוראה כזאת אינה מונעת מהורה הנותר בחיים לתבוע מחצית מהעיזבון שאינה רשומה על שמו, אך הזכות אינה מכוח חוק הירושה אלא מתוקף חוק יחסי ממון בין בני זוג. חוק זה קובע כי כלל הרכוש שנצבר בנישואין שייך לשני בני הזוג בשווה ללא קשר לרישומו הפורמלי.
ועוד היבט: קורה תכופות שההורים מסייעים כספית באופן משמעותי לאחד הילדים, בעיקר לרכישת דירה. כתיבת צוואה שתיטיב יותר עם הילדים שטרם קיבלו סיוע כזה הכרחית כדי לכונן בין כל הצאצאים צדק חלוקתי שעשוי למנוע סדק משפחתי. במקרים כאלה כדאי להוסיף בצוואה סעיף של "צוואה רוחנית", שבה יביעו את תקוותם שבן הזוג והילדים יקבלו באהבה את שאיפתם, שנכתבה לאחר שיקול דעת, לנהוג בהגינות עם כל יקיריהם.
אנחנו פה רק עד מאה ועשרים. האם שווה לאפשר לאגו, לרכושנות לקלקל את החיים בעודנו בחיים? לא נשמע דיל להיט.
עו"ד בני דון-יחייא הוא מומחה לדיני משפחה וירושה. כתב 12 ספרים. באחרונה יצא לאור ספרו החדש, "מסביב לשנה – הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על החגים ומעגלי החיים". מרצה על זוגיות ועל הומור ומודעות ומעלה מופע הומוריסטי על זוגיות, "טובים השניים", ומופע על הומור יהודי, "צחוק הגורל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו