בימים אלה מוצג בערוץ 8 של הוט סרטם של קובי פרג' ומוריס בן מיור "להאיר את יוסי". בסרט מוצגים חייו ויצירתו של יוסי בנאי באמצעות טקסטים מפיו בתקופות שונות של חייו, וקטעי הצגות ומופעים. הסרט מוסיף עוד נדבך חשוב וגם מרגש לתופעה הייחודית, החד פעמית, ששמה הוא יוסי בנאי.
• מוכנים ללהקת טיק טוק ישראלית?
• אניסטון ו"חברים": "אנחנו עובדים על משהו"
פתגם בריא כמו רופא
על יוסי השחקן, הזמר (שהוא שחקן המגיש שירים, כהגדרתו), הבמאי, נכתב רבות. על יוסי הפזמונאי ועל השפה הבנאית נכתב אולי פחות. בשקט בשקט, בין הצגה למופע, כתב בנאי קרוב למאה פזמונים, רבים מהם מושמעים עד היום כמו "מרוב אהבה" או "אני ומוריס ומואיז הקטן". את הפזמונים שכתב ביצע בעצמו. מסע בטקסטים הבנאים משלים את התמונה.
בנאי הוא בן למשפחת עולים מפרס, ואמור להיכלל בקשת הרחבה של זמרים ושחקנים יוצאי "עדות המזרח". אין לכך כמעט הד בהופעתו ובכתיבה שלו. חיתוך הדיבור שלו ייחודי אבל ללא סממנים מזרחיים, ועל כך הוא אומר בסרט בתשובה לשאלה "אתה בשביל להשתלב בהבימה ויתרת על החית ועין?" - "אני בשביל להשתלב עשיתי הכל. לא רציתי להגיד, אני דפוק, דופקים אותי". גם השפה שבה כתב נטתה אל הפשטות, כפי שהוא אומר בסרט ברפרור למורה לספרות ב"ילקוט הכזבים": "הפחד שלי הגדול שאני אגיד פתאום במקום 'הצילו' 'הושיעו', ואז לא יבינו אותי".
ועם זאת לא המבטא ולא התחביר של בנאי הם "כל ישראליים". חיתוך הדיבור שלו הוא חלק מקסמו, והתחביר בחלק מהפזמונים ובעיקר בסגנון השיחה שלו מזכיר יותר את דוברי הלדינו, שבהם פגש בסמטאות ירושלים. כך בציטוטים מן הסרט:
"ואני מאוד קנה לי הסיפור הזה, קנה לי את הלב": בנאי על דרכו של נסים אלוני לברוא עולמות זרים או מדומיינים.
"חבר, אם הוא חבר, הוא באמת יכול להיות שמש ביום סגריר, או לפחות צל ביום לוהט".
וכך בשיר האיחולים: "שיבוא לכם הכל ממול/ ושתזכו לשנים רבות/ שלא ייפול עליכם מבול/ למרות שיש לו המון סיבות/ שהזמן יהיה לטובתכם/ ושלא תדעו עוד מצרות/ ששום צרה לא תפגע בכם/ מכאן ועד סוף הדורות".
וכך בשירים בשפה הגששית, שעוצבה על ידי נסים אלוני, שהיה גם חבר וגם מנטור, וכמו המערכונים גם השירים טבולים בניגון הלדינו הירושלמי. למשל, בשיר "החיים כפתגם":
"באו אנשים טובים ואמרו לי/ אתה, שמכיר את יוסף חלפון בצורה אישית,/ ... תלך אצלו, תקבל טלפון בצורה מהירה וחרישית".
"אז קחו לכם איזה פתגם/ פתגם טרי, נטול כל פגם,/ פתגם חזק, פתגם יפה,/ פתגם בריא כמו רופא."
אחד מסימני ההיכר בסגנון הדיבור ובכתיבה של בנאי הם המשפטים הקצרים, לעיתים בני מילה אחת. כך בדיבור:
"והנה כך. מפרק לפרק. עכשיו. לא תאמינו. אהבה. מכירים?"
"מחיאות כפיים במקצוע שלי עוזר. עוזר מאוד. גם צניעות עוזר. אבל פחות".
וכך בשירים:
"כלב נובח. פוחד לישון. חצי ירח. חורץ לשון. פנס ברוח. ספסל בגן. חצי תפוח. ואת לא כאן" (המנגינה היא שקובעת).
"ארץ יפה. תשדיר שירות. שמש טובה. חפץ חשוד. ים וחולות. גבול בטחון. ותוכניות. לחסכון" (ארץ משגעת).
והשיר שכולו בסגנון המקצב הקצר, "ספירת מלאי": "מדינה אחת. פעמיים ים. ואגם אחד. וקדחת גם. ..... יום של ניצחון. יום של מפלה. רגע ביטחון. שלושים ימי מחלה. ... עם אחד עתיק. שני שרים בלי תיק. הראשון עצוב. השני מצחיק. ... ילדות אחת קשה. שנים של התשה. ומי שרוצה עצמאות – בבקשה".
גברת צ'יריפופ, למה ללכת נגד הטבע
בנאי כתב כמה וכמה שירי תשוקה ואהבה. שירי התשוקה פונים לנשים נחשקות, כשהגבר אינו מאצ'ו בוטח בעצמו אלא הגבר הספקן והמחפש, כמו בסיפור הביישן הרוצה לפגוש את אהובתו אבל מרוב ביישנות שוכב עם כל אישה אחרת, מלבדה. וכך בשיר "נשים חולפות": "את השיר הזה נקדיש/ לכל אותן העלמות,/ שחלפו בלי שנרגיש/ ליד שנותינו התמימות./ העלמות שהערצנו/ ושאיבדנו בדרכים"
בשירים רבים הנשים של בנאי נושאות שמות שאינם עבריים, מעין כמיהה לאשה הזרה, הלא ישראלית, ואולי דמות אישה מעדות הספרדים בירושלים:
"אם אני שיכור ולא מיין/ אם קורצים לי ארץ ושמיים/ זה מפני שהיא חזרה/ מטילדה שוב אלי!".
"היכן אתן היכן? כל יעלות החן/ אני הלוא מוכן להיות כפרתכן/ רבקה ומרקדה ופלורה התמירה/ וליזה ומריטה ובלנקו הגבירה/ פלומבה שעיניה הכו בסנוורים/ ורוזה ששדיה המסו ת'גברים/ פורטונה וויקטוריה ולולה הלבנה/ וליסה ואלגרה וקלרה השחומה".
והשיר שהפך מעין המנון לאהבה: "כשענן אוהב עננה/ תמיד הוא אומר לה,/ חוזר ואומר לה:/ כמה את עדינה!/ ... כשהפסיק אוהב ת'נקודה/ תמיד הוא אומר לה/ חוזר ואומר לה/ שהוא פסיק על ידה/ ורק אני מרוב אהבה שותק".
שירי הגעגועים של בנאי לילדותו, לרחובות ולסמטאות, מתעדים משחקי ילדות ודמויות שנעלמו מנוף.
"אברם אברם איך ידעת איך איך איך/ ברגע של היתול,/ לשלוף כמו קוסם סיפור ישן מן השרוול".
"גברת צ'יריפופ, למה ללכת נגד הטבע/ החיים הלוא זה כל מה שיש בחיים/ גברת צ'יריפופ את בת כמעט שבעים ושבע/ ואדון חיון אוטוטו קרוב לתשעים/ אז תני לו קצת לישון על ידך".
"אני יושב אצל עזורה בקפה/ באמצע מחנה יהודה, שבתוך השוק ... עזורה לכבודי קסטה שם מיד/ ובטרנזיסטור נשמעים צלילי ניגון/ של החזן, ניסים שלום המיוחד".
"אני חוזר אל הצבעים והקולות/ אל העיניים התמימות והגדולות/ אני חוזר אל השכונה אל עץ התות/ אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט./ ... ובגן השעשועים על נדנדות/ נשבענו אמונים לכל הילדות/ שיחקנו סמֶל וסוס ארוך וראשיות/ המלחמות היו אז לא אמיתיות/ היינו ילדים וזה היה מזמן/ אני וסימון ומואיז הקטן".
אני כבר מת לגור קצת
מול שירי הגעגועים הגיעו שירי ההתפכחות. תשובה ל"ישנה ארץ" של טשרניחובסקי: "איה אותה שמש, איפה אותה תקווה?/ הלכו לאיבוד, מתוך חיפזון/ קצת שכל ישר וגם היגיון/ אבדה התמימות, גם היא נעלמה/ ויחד אתה אבדה התבונה". תשובה ל"עלי גבעה" של אברהם ברוידס: עלי גבעה שם בגליל/ נדם קולו של החליל/ ושם במקום שירת רועים/ יש מנגינות של אש רובים".
והשיר הגששי המסכם הכל ומשחק בין שני צירופי לשון, האחד ציוני, 'עבודה עברית', השני ישראלי מפוכח: 'עובדים עלינו': "ולמה מספרים שעוני לא יהיה, ולא יהיו עוד פערים?/ ואנשים בזיל הזול יוכלו לקנות דירות?/ ושהצדק פה ישלוט עד סוף כל הדורות?/ עובדים עלינו, עובדים, בחורף, בקיץ, בצהרים/ עובדים עלינו ישר בעיניים/ עובדים עלינו בפנים/ ואנחנו לא לומדים, לא לומדים".
התבטאויות רבות של בנאי וגם כמה משיריו הקימו עליו רבים, טובים ופחות טובים. הקונצנזוס הלאומי, יוסי בנאי, מעז לצאת מהקונצנזוס ולדבר על המילה המשוקצת "שלום". השירים האלה הם מבטאים שאיפה פשוטה לעולם ללא מלחמות וללא אבנים קדושות.
"ביום ההוא, ביום שבו הטנגו יחזור/ אדם אז לאדם יהיה אולי פחות זאב/ ואנשים לאנשים יתנו סוף סוף לגמור/ לומר את כל מה שמונח להם עמוק בלב".
"השלום היה אצלי בבית/ איזו הפתעה/ כמו ציפור גדולה פרש כנפיים/ ולבי קפא".
"למות למען רעיון זה רעיון נפלא/ אבל אני עוד חי כי בראשי הוא עוד לא עלה/ ונביאי הזעם ממשיכים פה להטיף/ דגלים וסיסמאות לא מפסיקים הם להניף".
"חזון, מולדת, גאולה, מילים שוות זהב/ אך לא שוות את אלה שנופלים בשדה הקרב".
החזון הוא החזרה לנורמליות, שבאה גם לביטוי במופע היחיד שלו "מיומנו של ישראלי שפוי". "אני כבר מת לגור קצת. רוצה לגור. הכל פה זה בדמייך חיי".
ולסיום, חמישה משפטי שיר העומדים לבדם, מלוטשים ונוכחים בפנתיאון.
"יש ליופי פה טעם של עקבות מלחמה, פה גדלים עשבי זעם בין פרחי נחמה. כאן יודעות השפתיים לחייך לזמן. כאן בוכות העיניים כבר שנים מעצמן".
"אני שר להעביר את הזמן, כמו ששר אותו משורר. להעביר בשיר שלא משאיר סימן, שרק שולח מין חיוך, מסמיק לו ועובר".
"אנחנו בוכים לך שנים כבר, מולדת, בוכים בדמעות של תנין. אנחנו בוכים לך שנים כבר, מולדת, ולא מפסיקים להשמין”.
"הימים ימי חשבון, והלילות לא באים בחשבון בכלל".
"אני שיכור ולא מיין, ידידי. אני שיכור ממה שרק רואות עיני. אני שיכור, ראשי עלי סחרחר. אני שיכור, אחרת לא הייתי שר".
אל תצא דבע
סרטון הפרסומת החדש של המועצה להימורים בספורט עוסק בביטוי "אל תצא דְבַּע". לאחר שיחה בין שני צעירים שרה להקת טיפקס שיר ברוח דומה. דְבַּע הוא בהגייה היהודית-מרוקאית המקובלת צבוע. למעשה, המילה היא דְבְּעְ, על פי האופי השוואי של השפה הזו. בערבית פלסטינית שם החיה הוא דַּבֶּע, והוא שובש בסלנג הישראלי לדֶבַּע.
למה מתכוון הביטוי "אל תהיה דְבַּע"? הצבוע נראה בעיני המתבונן כמוטציה של הטבע, יצור ללא תואר והדר, שניחן בצחוק מתגלגל. בין המרוקאים הוא הפך בעקבות זאת דימוי לטיפש חסר דאגות: גם דמות מזולזלת, וגם שמח בחלקו. בהקשר של הימורי הספורט הוא מיוחס למי שאינו מבין שעליו להמר בזמן כדי להרוויח כסף טוב, אולי בהנחה שדווקא למי שאינו מבין בספורט סיכוי טוב יותר להצליח בהימור. השימוש הזה מוכר בסלנג של אזורים שונים כבר שנים רבות, אבל רק לאחרונה, גם בזכות הפרסומת, התגלגל לסלנג הכללי, כמו מונחים רבים אחרים מהפולקלור יהודי צפון אפריקה.
בתרבות הפלסטינית ומכאן גם בפולקלור הישראלי, הצבוע הוא חיה מאיימת שרצוי להתרחק ממנה. בילקוט הכזבים מסופר על דיון בשאלה איך אפשר לנצח את הערבים. ירוחם מציע להקים כלובים. כשגדוד ערבי מתקיף מקימים מסך עשן, פותחים את הכלובים ומשחררים מתוכם את הדֶבַּע. "על כל גדוד ערבי דבע אחד או שניים, ואנחנו ניצחנו את המלחמה", ובמערכון הגששי "שושנקה עברה את הגבול" עולה החשש לגבי הכבשה התועה ש"אולי אכל אותה הדבע?" אז הצבוע יכול להיות מזולזל ושוטה, אבל לא מומלץ לפגוש בו בפינה חשוכה.
• סערת הדרת הזמרות: מה דעתכם בנושא?
• תתפלאו: זו ארוחת החלומות של אסף גרניט
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו