הגיע הזמן: הפיקסיז מזדקנים בכבוד

הפיקסיז מצאו את הקול שלהם. קצת מצחיק להגיד את זה על להקה שהוקמה אי שם באמצע שנות ה-80, אבל ככה זה בדיוק מרגיש.

שני האלבומים הראשונים שלהם מאז האיחוד בשנת 2004, שחסידי הלהקה האדוקים עדיין לא יודעים איך לאכול - "Indie Cindy" ו-"Head Carrier", היו אלבומי אינדי סבירים שניסו למחזר את ימי התהילה, עם שירים חסרי אופי שנשענו על הסאונד הפיקסיזי המוכר ועל האתוס שהגיע יחד עם שם הלהקה. לעומת זאת, ב-"Beneath the Eyrie" שיצא כעת, נדמה שמשהו השתנה אצל כל אחד מחברי הלהקה, כל אחד בדרכו שלו.

מעיד על שינוי חיובי. עטיפת האלבום "Beneath the Eyrie"

• שיתוף הפעולה הבא של סטטיק ובן-אל

• צפו: נטע ברזילי הפולנייה

• וואו: המראה החדש והדקיק של אדל

• לא מלכותי: השערורייה של מרקל

דייויד לאברינג, מאז ומתמיד הבסיס האיתן שאפשר לגיטרות הפיקסיזיות לרחף בגבהים הידועים, נשמע שוב כמו מתופף מוביל ובטוח בעצמו, ולא כמו איזה קוסם חובב שבזמנו הפנוי מנגן בלהקת קאברים של הפיקסיז.

ג'ואי סנטיאגו, שבאלבומים האחרונים הגיטרות שלו חרקו מרוב מאמץ להישמע כמו מי שהיה פעם, מוותר על הניסיון הפתטי לרדוף אחרי הצל של דמותו הצעירה, ומתחיל לבנות משהו קטן וחדש. זה לא מקרה. לפני כשנתיים שוחרר סנטיאגו ממרכז גמילה מאלכוהול וסמים בו אשפז את עצמו למשך מספר חודשים, ונראה שיחד מהאלכוהול והסמים הוא נגמל גם מהמניירות שליוו אותו קצת יותר מדי זמן. עכשיו הוא כבר לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש, או לחקות את מי שהמציא אותו אז, אבל הגיטרה שלו – שבורה, פצועה ומגמגמת, משתלבת היטב באווירה הקודרת של האלבום החדש.

הבסיסטית פז לנצ'נטין, המחליפה של קים דיל המיתולוגית, כבר לא מסתתרת מאחורי הצל הגדול של קודמתה בתפקיד, אלא לראשונה גם מציגה ערך מוסף, משהו שחברי הלהקה היו זקוקים לו לאחר יותר מדי שנים של שחיקה. לנצ'נטין גם השתתפה גם בכתיבה של שלושה שירים באלבום החדש, מה שמראה שבלאק פרנסיס מתחיל ככל הנראה להתרכך לעת זקנה.

כבר לא על תקן מחליפה. פז לנצ'נטין // צילום: EPA

והנה הגענו אל החייזר הכי אנושי ברוקנרול, הקוף הכי שמנמן בגן עדן - פרנק בלאק פרנסיס. הצעקה המפורסמת של פרנסיס כבר לא באה מהקרביים, וזה בסדר, אף אחד לא מצפה ממנו לדגמן את אותו הזעם מלפני 30 שנה. אמנם אין לו את ההשראה המסחררת של אז, אבל יש לו קול של אדם שהפסיד הכל ומנסה להתחיל לבנות את עצמו מחדש. הקול שלו. אפשר אפילו לומר שבאלבום החדש פרנק בלאק ובלאק פרנסיס התאחדו, כאילו הבין באיחור שאת הגלגל אתה יכול להמציא רק פעם אחת, אבל את עצמך אתה יכול לחדש בלי סוף. 

הגיע להשלמה. בלאק // צילום: AFP

ולמה כל השיפורים האינדיווידואליים הללו מתחברים? לשלם שהיה יכול להיות אלבום בי-סיידס מגניב לאחד מהאלבומים הגדולים שלהם. אחרי כל השנים, גם זה משהו.

יש פה אלבום עם ניצוצות זוהרים וכבים, כמו פרידה מכובדת מכל מה שבהק בהם פעם בעוצמה. אחרי שמאזינים לאלבום פעם שנייה ושלישית, ההתכתבות עם המוות ועם הצד האפל מתעלה מעל למלודיות הפיקסיזיות הנעימות, ואתה מבין שאולי הגיע הזמן שבמקום לדרוש מהם להחיות את נעורינו, פשוט ניתן להם להזדקן יחד איתנו בכבוד.

• שלוה בהופעה: יותר מסתם קוריוז?

• סוף סוף: קולדפליי בדרך לאלבום חדש

• לאון: "יהודיות עם פלשתינים? טיפשות"

• מיילי סיירוס: "בנות, אל תהיו לסביות"

• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו