סערת הנובל התורנית מעירה את הדיון על ספרות ופוליטיקה

ספק אם עולם הספרות התערער בשנה שעברה, שבה לא חולק פרס נובל בתחום בגלל שערוריית הטרדות מיניות ואי־סדרים. אבל אין ספק שהוא התגעגע לפרס; עובדה – כצפוי גם הפעם עוררה בחירתם של חברי האקדמיה השבדית ביקורת, ויצרה פולמוס עז בקרב סופרים, עיתונאים ואנשי אקדמיה.

במוקד הרעש הפעם עומדת הענקת הפרס לסופר האוסטרי פטר הנדקה. מאז ההכרזה על הנדקה כזוכה לשנת 2019 לפני כשבועיים – במקביל לזכייתה של הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק שתקבל את הפרס לשנת 2018 - הדיון העיקרי סביבו עוסק בדעותיו הפוליטיות, ובפרט בתמיכתו בסרביה בזמן מלחמת האזרחים ביוגוסלביה.

הנדקה אכן נודע לשמצה בהתנהלותו הפוליטית בשנות ה־90 כשהגן על הצד הסרבי עד כדי הכחשה של פשעי המלחמה שתועדו. בשנת 2006, אף הגיע להלווייתו של נשיא סרביה סלובודן מילושביץ', שמת במעצר, לפני שהורשע בפשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג.

במאמר שפרסם בניו יורק טיימס, תחת הכותרת "הבוב דילן של הסנגורים של מעשי טבח העם", תקף הסופר האמריקני־בוסני אלכסנדר המון את החלטת האקדמיה השבדית להעניק להנדקה את הפרס היוקרתי. במאמר העיד המון, שחי עד גיל 28  בסרייבו וב־1992 מצא מקלט בשיקגו, כי בצעירותו ביקש להיות סופר כמו הנדקה, אולם בהמשך נדהם לראות את תמיכתו הבלתי מסויגת במילושביץ'. המון אף קישר את האסתטיקה הספרותית של הנדקה, שדוגלת ב"העלבת הקהל" (כשם אחד ממחזותיו), ל"תעתועיו הלא מוסריים", כדבריו. "החשד של הנדקה בשפה וביכולת לייצג אמת מוביל בסופו של דבר לעמדה שהכל נכון באותה מידה שהוא לא נכון", כתב.

המאמר של המון, סופר בולט ומוערך בשדה הספרות האמריקני, עורר תגובה של הפובליציסט זוכה הפוליצר ברט סטיבנס, שבמאמר משלו בשבוע שעבר בניו יורק טיימס, התייחס אל הסגנון הספרותי של הנדקה דווקא כיתרון. "אם דעותיו של הנדקה היו גורם לזעם, זה בחלקו מכיוון שהוא מתמחה בזעם... הנדקה הפך את השערורייה לתהילה ואת התהילה לשערורייה", כתב סטיבנס. בהמשך, הבהיר הפרשן כי הוא מתנגד לשיקולים פוליטיים בהענקת הפרס להנדקה. "אנחנו חיים בעידן שאיבד את היכולת להבדיל בין אמנות לאידיאולוגיה ובין אמנים לפוליטיקה", כתב, ואף הצדיק את מופע הזעם של הנדקה כלפי העיתונאים שהמטירו עליו שאלות בגינת ביתו לאחר הזכייה. "יש בכך טעם", גרס סטיבנס, "הוא לא זכה בפרס נובל לשלום או בפרס הומניטרי אחר. האמנות שלו ראויה להישפט, או להיות ראויה לגינוי, אך ורק לפי גופה האמנותי".

גם המאמר של סטיבנס לא חלף ללא תגובות רבות. באחת מהן, כתבה ההיסטוריונית פרופ' דברה ליפשטדט (שנתבעה בזמנו על ידי מכחיש השואה דיוויד אירווינג): "סטיבנס מתעלם מהמגפון העצום שוועדת הנובל העניקה להנדקה. יהיו כאלה שישתכנעו כי טענות השווא שלו לגיטימיות, משום שהוא זכה בפרס". בתגובתה כתבה כי במהלך המשפט מול אירווינג (שבו זכתה ליפשטדט), אנשים רבים אמרו לה כי "לטענותיו של אירווינג חייבת להיות לגיטימציה מכיוון שהוא סופר כה מוערך".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו