לפני 29 שנים, ב־25 ביולי 1990, התקיימה בבגדד פגישה הרת גורל בין השגרירה האמריקנית אפריל גילספי לבין שליט עיראק סדאם חוסיין. מטרתו העיקרית של סדאם במפגש זה היתה לזהות מהם שולי התמרון, אם בכלל, שיעניק לו ממשל הנשיא בוש האב, אם יחליט לפלוש לכוויית הפרו־מערבית. לשם כך שילב בדבריו רמזים שקופים על אודות כוונותיו לפעול, אלא אם כן ייענו דרישותיו הכלכליות והטריטוריאליות מן השכן הכוויתי. להפתעתו, נמנעה גילספי מנקיטת עמדה בסכסוך, שאותו הגדירה כעימות בין־ערבי, שאינו קשור כלל לארה"ב ולאסטרטגיה האזורית שלה. כך אותתה לו שהנתיב לכיבושה של כווית נפתח לרווחה מבחינתה. ואכן, על רקע האור הירוק שסדאם היה משוכנע שקיבל, אין זה מפתיע שבחלוף שבוע, ב־2 באוגוסט 1990, החלו כוחותיו בפלישתם לכוויית. העובדה שהאור הירוק התחלף בסופו של דבר לאור אדום בוהק, שתוצאותיו לגבי עיראק היו הרסניות, רק מדגישה עד כמה חיוני היה זה עבור מעצמת העל האמריקנית להבהיר בזמן אמת מהם הקווים האדומים, שעל חצייתם תגיב בכל האמצעים.
שוב חוזר הניגון
היום, בחלוף שלושה עשורים כמעט, שוב חוזר הניגון, והפעם בזיקה להחלטתו של הנשיא טראמפ להסיג את הכוח האמריקני הקטן המוצב בצפון סוריה. כמו בשיחתה של גילספי עם סדאם, כך גם בשיחתו הטלפונית של טראמפ עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שנערכה ב־6 באוקטובר 2019, נמנע הבית הלבן מהפעלת מנופי לחץ כלשהם על אנקרה, כדי להרתיע אותה מניצול המצב החדש בזירה, ובפועל העניק לה אור ירוק לתקוף את המובלעת הכורדית. הגם ששאיפתו של טראמפ לצמצם עד למינימום את מעורבותה הצבאית של ארה"ב בזירות בעלות חשיבות משנית או שולית עבורו (כולל סוריה ואפגניסטן) היתה ונשארה נדבך מרכזי (ומימושה במרחב הצפון סורי נתפס, אפוא, בעיניו, כקיומה של הבטחתו לבוחר), הוא שגה בהערכת התגובה מבית (ומחוץ) על המהלך.
ואמנם, הביקורת הנוקבת שהושמעה על גבעת הקפיטול (שלא מעטים מעמיתיו הרפובליקנים בשני הבתים היו שותפים לה) על רקע נטישתו את השותף הכורדי למאבק בדאעש, הפתיעה ותסכלה את ההגמון האמריקני וחשפה חולשה בתהליך קבלת ההחלטות ברמת הקברניט, כמו גם בעבודת המטה שסביבו. כך קרה שלמרות שהתעשת עד מהרה, ובתוך שלושה ימים בלבד, ב־9 באוקטובר, הוסיף להחלטת הנסיגה מסוריה חבילה של סנקציות כלכליות ואיומים בוטים כלפי אנקרה, העובדה שהמסר התקיף שהעביר טראמפ לארדואן נוסח על ידיו באופן בלתי דיפלומטי בעליל, הפכה את הסגנון עצמו למוקד השיח הפנימי והבינלאומי. זאת, על חשבון המהות ותוך התעלמות מכך ששוט הסנקציות פעל את פעולתו ועד מהרה סלל את הדרך לגיבושו של הסכם הפסקת האש ולייצובה - ולו גם הזמני והחלקי - של הגזרה עוד בטרם התממש תסריט האימים של טיהור אתני בקרב המאחז הכורדי הקורס.
יתרה מזאת, העובדה שהחלטת הנסיגה הצמיחה מחאה ציבורית וקונגרסיונאלית רחבה, שחלחלה גם לתוך שורות מפלגתו, העלתה לסדר היום את סוגיית יכולתו של הנשיא ה־45 להוביל מחנה רפובליקני מלוכד לקראת הבחירות לבית הלבן אל מול האתגרים שמבית (כולל יוזמת ההדחה, הממשיכה להתגלגל לאיטה בבית הנבחרים). ואולם במישור זה נראה שהאיום על מעמדו של טראמפ כמנהיג הבלתי מעורער של התנועה הרפובליקנית הינו קלוש. לא זו בלבד שהכרעתו של "העם הבוחר" עתידה להתבסס בעיקרה על הערכת תפקודו והישגיו במרחב הפנימי ולא החיצוני, אלא שהנבחרת הדמוקרטית הנוכחית אינה מצטיירת כמסוכנת עבורו כלל ועיקר. נהפוך הוא, שלושת המועמדים הבכירים במרוץ (אליזבת וורן, ג'ו ביידן וברני סנדרס) מקרינים יותר מכל את עייפות החומר. ולו זו בלבד, אלא שמי שמובילה כעת את הדבוקה הדמוקרטית, הסנאטורית וורן, מצטיירת כחשופה בצריח על רקע עמדותיה הסוציאל־דמוקרטיות המובהקות המקרבות אותה לדגם הסקנדינבי של מדינת הרווחה. בה בעת הן מרחיקות אותה שנות אור מן האתוס האמריקני המושרש של אינדיבדואליזם ויזמות חופשית ללא כבלים ממשלתיים חודרניים.
לפיכך, השאלה הנשאלת היא האם ינצל המשרד הסגלגל חלון רחב זה של הזדמנות שנקרה בדרכו לאור חולשתו של היריב הדמוקרטי, או שמא ידשדש בביצה המקומית תוך הקרנת עצבנות גוברת? שאלה נוספת היא האם ההתנתקות האמריקנית משדה הקרב הסורי תיצור תגובות שרשרת, שיחייבו שותפים ובעלי ברית (ולא רק יריבים) להפיק לקחים ולהיערך מחדש לאור נחישותו של הממשל להתכנס יותר ויותר בתוככי היבשת האמריקנית? השבועות והחודשים הקרובים עתידים להצביע לאן נושבת הרוח בקרב השחקנים האזוריים והגלובליים גם יחד ולאן מועדות פניהם עם התפזרות ערפל הקרב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
