החזאית אופטימית: "רדיו בלה בלה" במצדה גבר על כל המכשולים

רבע מאה חלפה מאז נכנס א. וקסמן לחיינו, ואפשר לומר, בתור התחלה, ש"רדיו בלה בלה" הצליח במבחן הכי גדול שלו – מבחן הזמן. המאניה, הניכור, הבדידות והדיכאון שאפפו את עם ישראל ואת וקסמן בקיץ 1994, לא רק שלא נעלמו, אלא התגברו. הטכנולוגיה אמנם התקדמה, אבל האנשים והפחדים שלהם בעינם, כך שאפשר לחרוץ כי המהפכה המשודרת הצליחה הרבה מעבר למצופה והאלבום נותר רלוונטי כתמיד.

לא מעט פעמים משתמשים במונח "הייפ" כדי להרים את הציפיות לאירוע מסוים, ולבסוף, כשהוא מתרסק, להתנגח בו. במקרה שלנו, אופרת הרוק לכבוד 25 שנים לצאת האלבום "רדיו בלה בלה" נועדה מלכתחילה להיות משהו שעוד ידברו עליו, ואכן כך היה. עוד לפני שהערב במצדה יצא לדרך וביקורת אחת לא נכתבה, נפתחו שני מועדים נוספים להופעה, הפעם בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב.

• דרישה מרוטרדם: שתפו את פלשתין באירוויזיון

• "בוחרים במשפחה" נגד שקע ותקע

• אלירז בנה סוכה, אילנית עשתה לו שיימינג

מושקע ומרהיב. "רדיו בלה בלה" במצדה // צילום: שלומי פינטו

המופע עלה אמש (ב') לראשונה במתכונתו הנוכחית במסגרת חגיגות ה-20 לפסטיבל התמר, ונדמה שכולם התגייסו להפיכתו לחוויה בלתי נשכחת, כולל אלוהי מזג האוויר. בתיאום מושלם לאווירה המיוסרת שמזוהה עם דמותו של פרדי וקסמן הדיכאוני באלבום, המופע החל בחום כבד ומזג אוויר מחניק. סופת הברקים שהאירה את השמיים הגיעה אף היא בדיוק בזמן, עם הביצוע המכשף של אמיר דדון ונינט טייב ל"הלו פרדי". המבול שגרם לכולם לרקוד הגיע בתזמון מדויק אף יותר - בזמן שדוכין הקים את אלפי האנשים בקהל עם "אני לא רוקד כשעצוב", השיר האחרון בחלק של הפי וקסמן, השמח כתוצאה משימוש בסם, במופע.

לאחר מכן הגיעו כחמישים דקות מאולצות של הפסקה לטובת סידור הציוד, ניסיון הצלת מסכי הוידאו (שכשל וחבל, כי הוידאו ארט בחלק הראשון של המופע היה מרהיב) ובעיקר התאפסות. על אף התנאים הבלתי צפויים, הקהל לא הראה שום סימן לחוסר סבלנות או רצון לנטוש את המתחם, אלא רק חיכה לסימן חיים מהלהקה כדי לרוץ בחזרה לבמה.

נבחרו בקפידה. ערן צור, עמיר בניון ונינט // צילום: שלומי פינטו

החלק השלישי התחיל קצת מקרטע עקב אותם אילוצים, אבל מבחינת הליינאפ של המופע, הצליעה  הגיעה בדיוק בזמן, בחלק האפל יותר, של שץ וקסמן האנרכיסט. זה המקום לציין שבמקרים רבים דווקא תקלות, שינויים בלתי צפויים והפתעות, הם אלה שהופכים הופעה לזכורה במיוחד, באופן חיובי. במקרה הנידון, ה"דיסטנס" בין אופרת הרוק המפלצתית שהוקמה למרגלות המצדה לקהל נשבר, ואילוצים כמו שיחה בין דוכין לקהל שנועדה להעביר את הזמן בזמן שהטכנאים עמלים על תיקון התקלות, אכן הוסיפו להילה המיוחדת שהייתה סביב המופע הזה ממילא, מהרגע שהתחיל.

ליאור אשכנזי, א. וקסמן בשבילכם, מילא את תפקידו בצורה יוצאת מן הכלל, במקום שהיה קל מאוד ליפול בו לגבולות הטרחנות ומשיכת יתר תשומת לב, במיוחד כשמדובר באדם כמו ליאור אשכנזי. כשהיה צריך לשעשע הוא הצחיק, כשהיה צריך להיות קודר – הוא סחף למחוזות אפלים. המונולוגים העדכניים שלו, חלקם עסקו בלגליזציה, אחרים באלימות נגד נשים וב-"MeToo#", לא תוכן שבהכרח קשור לאלבום המקורי, הלהיבו את הקהל והפכו את קטעי המעבר להרבה יותר משמעותיים.

יכלו להמשיך עוד יום. החברים של נטאשה // צילום: שלומי פינטו

כל האמנים האורחים בהופעה נבחרו גם הם בקפידה והתאימו לאופרת הרוק כמו כפפה ליד, מבחינת האופי, הסגנון והביצוע. בחלק הראשון, כאמור, בלטו עם הביצועים הכי יפים של הערב אמיר דדון ונינט טייב, ששרו ביחד את "הלו פרדי" ולאחר מכן שרה טייב לבד את "שיר הדעיכה", שנשמע כאילו נתפר במיוחד עבורה. בחלק השלישי של שץ, הצטרפו ערן צור ועמיר בניון שהצליחו להתגבר על הקשיים והשינויים הכפויים עקב אילוצי מזג האוויר, והעבירו אותו בשלום. בחלק הרביעי של ליזה הצטרף קובי מרימי, שנכנס בקלות לנעליים הגדולות של דודו פישר וביצע בצורה מושלמת את "ליזה" ואת "מי נגד מי".

גם לאחר שני הדרנים, שכללו את "הללויה" בהשתתפות נינט על תקן רינת גבאי, סשן חרוזים ארוך מהרגיל של דוכין, שהודה כמעט באופן אישי לכל איש צוות וצופה שהגיע למופע וביצועים מאלבומים נוספים, הקהל לא הראה שום סימני עייפות. נראה שאם זה היה תלוי בהם, הנטאשות יכלו להמשיך אפילו עד עכשיו, או כמו שהגדיר זאת אחד הצופים: "זה ים המלח וירד גשם, אז סביר להניח שהכבישים נחסמו, שישירו עוד כי גם ככה בטח נתקע פה".

• לידיעת אופירה: אייל גולן סולח לך

• "הנערים": אין צד צודק, אין צד מנצח

• פייק ניוז: השמועות שאין עליהן מחילה

• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו