אחרי הסערות שעוררו ספריו הקודמים - ובעיקר "כניעה", על עליית האסלאם בצרפת, ולפניו "פלטפורמה", שעסק בתיירות המין למזרח הרחוק - "סרוטונין", ספרו החדש של מישל וולבק, מי שאוהבים להשמיץ ולהלל כ"ילד הרע" של הספרות הצרפתית, הוא מרוכך, כמעט מפויס (יחסית). גם "סרוטונין", כמו ספרים אחרים של וולבק, מתאר בבוטות מתענגת־על־עצמה את תהליכי הקריסה והניוון הפוקדים את אירופה "של פעם" (הנוצרית־חילונית, בורגנית־אליטיסטית, לבנה), אבל הפעם הפרובוקטיביות נסוגה מעט מפני הסנטימנטליות, והספר נקרא כקינה שהיא אבֵלה יותר ממרירה, נוּגה יותר מזועמת.
יש דברים שלא משתנים אצל וולבק: כרגיל הוא פוטר את עצמו מפוליטיקלי קורקט, ונכנס בכל החשודים הרגילים, ובעוד כמה. הוא לועג על נשים, בעיקר מבוגרות (בגיל ארבעים הן מתוארות כגרוטאות, צעצועי מין שיצאו משימוש), זקנים מכל המינים, הומוסקסואלים, סינים, יפנים, הולנד (שהיא "לא ארץ אלא לכל היותר תאגיד עסקי"), חסרי בית, משפחות "מורכבות", תיאטרון אוונגרד, מיחזור אשפה, מפלגות השמאל־מרכז, המפלגה הקומוניסטית; בעוד הוא מזדעזע מההתעללות השיטתית בחיות בתעשיית הבשר, אין לו בעיה עם ציד (התחביב החדש שלו).
אבל באופן פרדוקסלי, הקנטורים הכפייתיים הללו של השמאל הליברלי חושפים שקהל היעד שלו הוא בראש ובראשונה השמאלנים הליברלים. וולבק מפעיל את כל כישורי הדגדוג וההצקה - מה שנקרא בשפת הפייסבוק poking, מין דחיפה בלתי מזיקה - כדי לעורר לחיים את בלוטות הצדקנות של קוראיו השמאלנים. הוא לא טורח להציב תשתית רעיונית מתחרה, אלא מעדיף להציק להם באותו סרגל פוליטי משומש שהם מחילים על העולם, להזכיר להם כמה מטופש, כמה אוטומטי ועיוור, יכול להיות הרפלקס הצדקני שלהם.
במוקד "סרוטונין" נמצאת בעיה מוכרת בצרפת, ולא רק בה: הקריסה של החקלאות המסורתית. הספר עוסק במשבר שפוקד את תעשיית הנקניקים והגבינות באזור נורמנדי לנוכח צמצום ההגנות הכלכליות (מכסים והגבלות יבוא) על חקלאים צרפתים מפני תחרות. כאשר יצא הספר לאור בצרפת, בו בזמן עם פרוץ מחאת "האפודים הצהובים", הכתירו את וולבק לנביא; אמנם את המשבר הזה היה אפשר לראות גם בעיניים רגילות, נטולות כישורי נבואה, אבל לזכותו ייאמר שהוא יודע להפנות את המבט ברגישות סיסמולוגית לאזורים הנפיצים בחברה הצרפתית.
ממילא, המוקד בספר זה אינו החקלאות הצרפתית. דמות החקלאי היא סמל לצרפת הישנה והטובה: גבר בעל דם אריסטוקרטי, בעל אדמות ומסורת משפחתית מפוארת, שאחרי לימודיו היה יכול לקבל משרה טובה באחד התאגידים הגדולים, אבל העדיף במפתיע, מתוך אידיאלים, דווקא עבודת כפיים. כעת הוא מוצא את עצמו מתפרנס בעיקר מנדל"ן, מהחכרה ומכירה של אדמות ומהסבת טירות למלונות בוטיק.
הגיבור בעל השם הנשי פלורן קלוד מתבונן בקריסה של החקלאים האריסטוקרטים מתוך סולידריות עמוקה, למרות שאינו מסוגל לעזור להם. הוא בן 46 וגם הוא למד אגרונומיה (כמו גם וולבק עצמו), אבל כמו רבים מבוגרי התחום, פנה לקריירה אדמיניסטרטיבית, בעיקר במשרד החקלאות הצרפתי. הקריירה המקצועית שלו אמנם דשדשה, והפרויקטים שניסה לקדם לטובת החקלאים כשלו, אבל בזכות השכר הגבוה שקיבל (בתוספת ההון שירש) הוא יכול כעת לחיות חיי רווחה בלי לעבוד.
כריכת הספר (בבל)
הסיפור מתחיל כאשר בעקבות פרידה מבת זוג שנואה הוא מנסה "להיעלם מרצון". הוא עוזב את חיי ההווה שלו - את עבודתו וביתו - ומשוטט בדרכים, בין פריז לכפרים באזור נורמנדי, מבזבז את כספו על לינה במלונות בוטיק ובתי הארחה, ובתוך כך מתבונן בעברו, באהבותיו ובמפלותיו. כדי לשלוט בדיכאון, הוא לוקח כדור פיקטיבי בשם "קפטוריקס", המצליח לשמור את הסרוטונין בגופו ברמות שיאפשרו את המשך הצלילה לתוך שורשי הכישלון. אבל לכדור יש מחיר: הוא הורג את הליבידו שלו.
הכדור נוגד הדיכאון הוא לא רק מה שמאפשר את הסיפור מבחינה עלילתית - בכך שהוא מאפשר לגיבור לצאת מהחדר ולהמשיך בשיטוטיו, ובכך שהוא מונע ממנו להתאבד - אלא הוא גם מעמיד סמל חזק למצבו של בן האליטה הצרפתית; מי שחייו נעשו כעת, לאחר שההיררכיות במדינתו השתנו, לחסרי תוחלת, ליבידו, תקווה או המשכיות, והוא נרפה מכדי לשנות את מצבו, מכדי להילחם ולהשיב לעצמו את מעמדו.
הקפטוריקס הוא מה שמאפשר את המשך חייו של פלורן קלוד אחרי שמכל בחינה אחרת הם כבר נגמרו. הוא מספק את "ההשהיה הספרותית" שמאפשרת רפלקסיה מתוך עמדה שאחרת לא בטוח שהיתה בת־קיימא.
אצל סופרים אחרים נקודת המבט המלנכולית הזו היתה יכולה להיות מדכדכת, אבל אצל וולבק יש בה משהו משחרר. הדמויות שלו פורקות כל עול, דוחות ומקסימות. הגיבור וחבריו - גם הם כמותו בסך הכל בשנות הארבעים לחייהם, וכבר מלבינים, עגמומיים, זנחו את החלום - הם אסונות בריאותיים: הם חיים על תפריט של גבינות שמנות ונקניקי מעיים, דליים של אלכוהול וסיגריות. סגנון החיים הזה מעמיד בפני הגיבור בעיה, למשל, כשבתי מלון אוסרים עישון בשטחם, ולא נותר לו איפה לגור; הוא עוד ייאלץ להסתבך בביורוקרטיה המתישה של קניית דירה! (כסף הרי לא חסר לו). עם בעיות מהסוג הזה, ברור למה גם כשהדמויות של וולבק טובעות ברחמים עצמיים, אי אפשר לשכוח שהן לא ממש בצד האומלל של העולם.
וולבק, כמו אמן במה מזדקן, חוזר על הנאמברים הבטוחים שלו, על הפרובוקציות וכל הג'אז הזה, אבל שר אותם בקול קצת אחר: קצת יותר סדוק, פגיע, קצת יותר כמהּ לאהבה, עד כדי דביקוּת. הגיבור שלו עדיין בנוי במיטב המסורת הוולבקית - ריאקציונר מרוקן וציני, גיבור דקדנטי במובהק - אבל הדכדוך הדברני שלו, חסר המוצא, באופן מוזר, במקום שיסגור על הספר - פותח אותו ומוציא ממנו חיוניוּת פואטית, מצחיקה, לרגעים (הפתעה!) עד כדי התעלוּת דתית.
סרוטונין / מישל וולבק
מצרפתית: עמית רוטברד; בבל, 316 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו