הריבה אשמה: מי לעג לבן יהודה?

אבישי לבנה כותב: "בקרב ההיסטוריונים החובבים של הלשון העברית מתהלך סיפור (או אולי אגדה?) על אליעזר בן יהודה, אשר חידש את המילה ריבה כמרקחת פירות, וכביכול זכה על כך ללעגם של חלק מבני דורו. הדוגמה המפורסמת היא לעגו המרומז של ש"י עגנון בתחילת הסיפור 'שבועת אמונים'. התוכל להרחיב מעט על כך?"

• "הנערים": אין צד צודק, אין צד מנצח

• פייק ניוז: השמועות שאין עליהן מחילה

• מי מתחזה לקרן פלס ואקי אבני?

• שערוריית דמי לובאטו: אימה דווקא בעד

גלגולה של המילה 'ריבה' מספר כמה סיפורים. הראשון הוא החופש שלקח לעצמו בן יהודה בחידוש מילים, ועל חיבתו לשפה הערבית. 'ריבה' אמנם מופיעה במילון בין יהודה (בכתיב רִבָּה), אבל הכרכים האלה נערכו בידי נפתלי טור סיני ואחרים. בן יהודה מסביר את מקור המילה במאמר מוקדם מאוד, בעיתון "הצבי" משנת 1888, והוא מגדיר אותה "מילה חדשה שהיא ישנה". מצד אחד, הוא כותב, אני הולך בעקבות הערבית, שם נקראת מרקחת פירות מְרַבּ או רֻבּ. ואולם, הוא קובע, המילה מופיעה בתלמוד. שם מתחולל ויכוח סביב פסוק מספר ויקרא המתאר מנחה שיש להביא לבית המקדש: "עַֽל־מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה, מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה, תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים". מכאן גם הרביכה המוכרת מעולם הבישול. טור סיני מוסיף בערך במילון שערך כי גם בעברית של ימי הביניים הלכו בעקבות הערבית, כגון בתיאור "המורבא המבושל בדבש".

אז על מה הוויכוח? הוויכוח הוא בשאלה איך מכינים תופינים למנחת קודש: האם לטגן אותה ואז לאפות אותה, או להפך. כדי לפתור את השאלה החכמים הולכים אל המילה הזו, תופינים, ודורשים עליה. רבי אומר: "תאפנה נאה". מסקנה: קודם אופים את המאפה ואחר כך מטגנים. רב אסי מפרש: "תאפינה נא". ומכאן: קודם מטגנים בשמן, אחר כך אופים. בא שלישי, רבי דוסא, וטוען: "תאפינה רבה", כלומר, יש לאפות ולטגן הרבה. מרבי דוסא שאב בן יהודה את טענתו שריבה היא מרקחת פירות.

• הזירה הלשונית: אבוקדו ואורז לתה של מנחה

מכאן מסתעף הוויכוח, אבל חוקרי התלמוד מסכימים שבן יהודה טעה. ראשית, בכמה גירסאות נכתב בכלל "תאפינה רכה", כלומר, מרוככת בשמן. שנית, המילה 'רבה' אינה קשורה למרקחת, הקישור הוא מלאכותי. וכאן נכנס לתמונה ש"י עגנון, שהשתתף באופנה של ימי תחיית הלשון ללגלג על בן יהודה. עגנון עצמו נהג לטעון ברשעות אופיינית שלבן יהודה אין חשיבות רבה, אבל "הציבור ביקש גיבור והבאנו לו". וכך מספר עגנון ב"שבועת אמונים" על החיים ביפו: "החיים היו קלים והמעשים מועטים... ושכנים באים זה אצל זה ושותים תה עם מרקחת של פירות. יש שם תלמיד חכם, מתלוצץ הוא על בעל המלון, שטעה בפירוש המלות וקרא למרקחת של פירות ריבה". עגנון סוגר חשבון עם בן יהודה, שהוא 'בעל המילון', או בכתיב חסר 'בעל המלון'. 

תלמוד או ערבית או שניהם? בן יהודה כנראה טעה, והיה עליו להסתפק במקור הערבי כפי שעשה במילים כמו אדיב, רצינות ועוד, אבל אין לכך חשיבות. ריבה נכנסה לתפריט הארץ ישראלי ושם תישאר.

תש"פ או תש"ף?

אבישי כנען כותב: "שנה חדשה התחילה ושמה תש״פ, או אולי תש״ף. מה נכון ואיך צריך לכתוב ולומר? אגב בעיתונים 'הארץ' ו'ידיעות אחרונות' משתמשים בשתי הצורות, בעמוד אחד כך ובעמוד אחר אחרת". 

אין לכך תשובה מוחלטת, האקדמיה ממליצה על תש"ף. הרשת כבר הכריעה: תש"פ מנצחת את תש"ף ביחס של 1:8. ההיגיון הלשוני מוביל דווקא לתש"ף. היא נהגית כמילה אחת, והמגמה המקובלת בעברית היום היא שאות כמנפ"ץ הסוגרת ראשי תיבות תיכתב כאות סופית: בג"ץ, תנ"ך, פז"ם. יוצאים מכלל זה מילים כמו חר"פּ (חיל רפואה) או שב"כּ, שם הוגים את ראשי התיבות בכ' או פ' דגושה. העיקרון תפס גם בתש"ך ובתש"ן, מעט פחות בתש"ם/תש"מ. ואילו בפעם הקודמת שבה נזקקנו לשאלה, שנת 1920, הכתיב הרווח היה דווקא תר"פ. מה יש בה באות פ' המושכת אותנו לאות שאינה סופית? על כך אין לנו תשובה משכנעת.

אותו מקור לפיצה ולפיתה. לא אותן קלוריות // צילום: לירון אלמוג

פת, פיתה, פיצה ופסטה

דרורה הנדלסמן שואלת בהתייחסות לשאלה על מקורה של המילה 'פת': "האם יש קשר אטימולוגי בין פת לבין פיתה, ועוד בין פת לבין פסטה האיטלקית?"

פיתה, המאפה העגול, אינה מילה ערבית, וגם לא בארמית שבה מופיעה המילה 'פיתא' המקבילה ל'פת' העברית. היא מילה ביוונית מודרנית, בעקבות  pit, שפירושה ביוונית סובין. זהו גם מקורה של 'פיצה', לפיצה ולפיתה יש אם כך אב לשוני משותף. מילון ובסטר אפילו מציג את pitta כוואריאציה של pizza. 

'פסטה', לעומת זאת, פירושה באיטלקית בצק. המילה הזו התגלגלה מהמילה היוונית pasté, דייסת שעורה, בעקבות הפועל היווני pastos – לזרות או להזליף. באנגלית היא התרחבה מן הבצק אל הדבק, ונוצר הפועל to paste, להדביק. אז כשאנחנו עושים 'קופי פייסט' במחשב, נזכור לטובה את הפסטה. הן קרובות משפחה.

ובאותו עניין מוסיף אייל: "הזכרת את פתבג. יש איזשהו 'וורט' חמוד על מועדו של ראש השנה וקריאת פרשות השבוע הסמוכות לו. לעיתים מחברים בקריאת התורה בשבת את פרשת ניצבים עם פרשת וילך. לעיתים הן נקראות בשבתות נפרדות, כמו השנה. יש סימן לדעת באיזו שנה זה כך או אחרת, על ידי משחק מילים של הביטוי מספר דניאל 'פתבג המלך': 'בג המלך - פת וילך'. הסברו: אם ה'מלך', ראש השנה, יוצא בימים שני ושלישי (בג), אזי חותכים 'פת': את פרשת וילך מפרשת ניצבים".

ראיתי גבר מדליק. מזגן

אלישע פרוינד כותב: "איור שהופיע על מעטפת החשבון מחברת החשמל 'הדליק' אותי. העברית הקלוקלת של האיור והשימוש הלא נכון (לדעתי) בשורש דל’ק חייבים התייחסות. ‘מדליק מזגן’, נראה שזו שפת רחוב ‘אסלי’. כך גם ‘תדליק מחשב’, ‘תדליק תנור’ (כן, זה היה נכון לפני שנות דור בתנורי 'פיירסייד' ) ועוד. איני יודע מה הייתה תגובתה של חנה סנש אילו ידעה ש’אשרי הגפרור’ מסתכם בשימושו כדי ’להדליק גבר או אישה’. יש לי חשד שהצורה ‘תדליק’ נובעת משפות אירופאיות אחרות, כך למשל באיטלקית accendi la radio, משמעותו ‘תדליק’ (את הרדיו) וגם תפעיל אותו. מדוע לא ‘תפעיל'?"

אז זהו, אלישע, הפעם אנחנו חלוקים. השפה, בין יתר סגולותיה, משמרת צורות ישנות גם כשהמציאות משתנה. טכנולוגיות מתיישנות, אבל המילים הקשורות בהן נשארות. "תעמיד את המים" אומרים לי בני משפחתי, זכר לימי הקומקום על הכירה, וגם אז העמדנו את הקומקום ולא את המים. אני מכל מקום לא מעמיד כלום, אלא לוחץ על כפתור החימום במתקן המים בבית. "חייגתי מאה", אבל טלפון החוגה כבר מזמן יצא מהמחזור ויש לומר היום, לכאורה, "תקתקתי מאה". "תכתוב לי מייל", אבל אנחנו מקלידים מייל. לכתוב שכחנו. 

פעם העמידו, היום יש כפתור. קומקום // צילום: דודו גרינשפן

כך גם בסוגיית ההדלקה. בדרך כלל אנחנו מדליקים כל מכשיר ביתי: רדיו וטלוויזיה, מזגן ומאוורר. מילולית הבית היה עולה באש כבר מזמן, ולכן אנחנו גם 'מכבים' אותו. מקור השימושים האלה אינו בהכרח מאיטלקית. סביר יותר שהוא מאנגלית, שבה הפועל to light פירושו להדליק אש, סיגריה או אח מבוערת, וגם להדליק חשמל, מהמתג ועד כלי החשמל למיניהם, מה גם שבאנגלית light פירושו כשם עצם אור, וכפועל - להדליק. 

ומהיכן הגיע הגבר המדליק? המשמעות אינה צריכה להפתיע. הקשר בין אש לבין אהבה או תשוקה מוכר כבר בשיר השירים: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת־הָֽאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ", או בשירה של דפנה אילת "הכל בגלל האהבה": "אצלי הלב הלב בוער, נגנו לי שיר אחר", וגם דרך שיר הפופ “Oh my baby, light my fire” של להקת הדלתות, ועוד ועוד. ואולי יש כאן גלגול מן הערבית. 'מחרוק' פירושה בערבית שרוף וגם אוהב או משתוקק, בהשאלה. מכאן 'אני שרוף עליה' (או שרופה עליו), ובשלב הבא: היא מדליקה אותו, והוא דלוק עליה.

חביתת כל הכבוד

גילי כץ כותבת: "המאמר על חידושי הלשון של ילדים היה תענוג לקריאה. בתי בת השנתיים וחצי המציאה את המילה מַשָּׁשׁ. משש הוא האדם שעושה מסג', ו"ממשש את האחר".

מיכל מוסיפה באותו עניין: "רוצה לשתף בסיפור מהמשפחה שלנו. ילד בן חמש שהגיע לארץ אחרי שנולד וגדל בלונדון בעת שהות המשפחה שם, אמר לאביו שהוא רוצה חביתה, אבל לא 'חביתת כל הכבוד'. לקח לאב זמן מה להבין במה מדובר. האב שהיה שורף חביתות סדרתי נהג לענות על התלונות של הילד שקיבל חביתה שרופה, שזה לא שרוף, אלא חביתה well done. בגן בארץ, כשמשהו נעשה בצורה טובה, הגננות אמרו 'כל הכבוד', שתורגמה במוחו כ-well done. ולכן כשאביו הכין חביתת well done, הבן קרא לה 'חביתת כל הכבוד'." 

• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!

• דנה נגד הכתבת: האמת על הסרטון הוויראלי

• מירי מיכאלי: "הוא נופף מולי בסכין"

• זילות השואה? הקעקוע החדש של טיגן

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו