במסורת היהודית נשמרה מסורת המכנה רבנים והוגי דעות על שם ספריהם. כך קרה שגם אלו ששמעו את שמעו של הרב יוסף חיים (1834-1909), מכירים אותו בכינויו - "הבן איש חי", כשם ספרו ההלכתי.
הספרייה שהשאיר אחריו הרב יוסף חיים היא מן העשירות והמגוונות שהשאיר אחריו איש רוח יהודי במאה ה־20. היא כוללת ספרים במגוון התחומים התורניים: פרשנות למקרא ולמדרשי חז"ל, ספרי הלכה, ספרות מיסטית וקבלית, ספרי דרשות, ספרי תפילות, ספרות מוסר ואף "ספר בדיחות וחידוד". ובכל זאת, מי שנחשב מגדולי הפוסקים של העולם היהודי בעת החדשה, נשאר מחוץ לקאנון ההגותי היהודי. ואף רבים מאלו המכירים את ספרו "הבן איש חי", לא עסקו במדפי הספרים האחרים שלו. על כן, יש לברך את חזי כהן, "איש תנ"ך" כהגדרתו, על ספרו העוסק ברי"ח. מעבר לעניין עצמו, הפרויקט שלכהן גם חלק מן העשייה התרבותית הרחבה המבקשת להביא אל מרכז השיח הישראלי את הקולות ההגותיים והחינוכיים שמן המזרח.
המעיין בספר יוכל לזהות את ההתלבטויות שליוו את המחבר - כיצד להאדיר את דמותו של הרב יוסף חיים מבלי להפוך את ספרו להגיוגרפיה (ספרות השבחים)? כיצד ראוי לנסח את מחשבתו ולהכניסה אל העניין והתודעה הציבורית מבלי לפגוע ולעוות את דרכי הביטוי שלו? אין בספרו של כהן ניסיון להציג משנה סדורה של הרי"ח, ואף לא פרקים במשנתו זו - לא במובן הקבלי, לא במובן הפילוסופי ואף לא במובן ההלכתי. הבחירה המודעת של כהן היתה למקד את המבט אל דרשותיו של הרי"ח, כפי שהובאו אל הכתב, ונאספו אל הדפוס.
עצם הבחירה הזו מבקשת מאיתנו, הקוראים, לפגוש את הרי"ח בבגדי השבת שלו, כאשר הוא מופיע ומדבר בפני הציבור. זהו מנהיג ואיש רוח המבקש להתמודד עם השאלות העמוקות והדחופות של זמנו, אך בשפה שתהא שווה לכל נפש. במובן זה, ממשיך כהן את דרכו של הרי"ח, כאשר הוא בוחר להבנות מחדש את דרשותיו ולמקם אותן בהקשר היסטורי של הימים ההם, ובהקשר רעיוני אקטואלי של הזמן הזה.
ביסוד הגותו של הרי"ח מצויה הדילמה העמוקה של רבנות הלכתית ומסורתית בעת החדשה: אתגרי המודרנה - ההשכלה, המדע, התרבות, המוסר והרצון לשמור ולעודד קיום מצוות. זוהי דילמה חינוכית ומנהיגותית שקשה עד מאוד לסלול בה מסילות. דומה שהדרכים שסלל הרי"ח מביאים לידי ביטוי מסורת של חשיבה ותרבות המקובלת במרחב שבו חי, אשר מצד אחד היתה נטועה בסביבה מוסלמית - בתוך הקהילה היהודית המסורתית - ומצד אחר פעל בשיא הקולוניאליזם התרבותי והפוליטי של צרפת, שהביא איתו גם את רשת בתי הספר של אליאנס.
אתגר מיוחד זה ניתן לפגוש בכל אחד מארבעת השערים של הספר. תחת הכותרת "אמונה ותבונה", מתאר כהן את עמדתו הכפולה של הרי"ח, לשמר - ואם צריך לבנות מחדש - בסיס של אמונה תמימה, כזו הנעשית מתוך בחירה מודעת, אשר על יסודה אפשר לפתוח את הדלתות לרווחה לרוחות ההשכלה והתבונה. זוהי תובנה פסיכולוגית מעמיקה, המזהה את המשבר האמוני האישי לא כתוצאה של התמודדות פילוסופית או שכלתנית בין דת ומדע, אלא כתוצאה של מאבק רגשי הכרוך בחילופי הסמכות והתרבות. ועל כן, מה שנראה על פניו כשאלה פילוסופית שיטתית על כפירה ואמונה דתית, אינו אלא שאלה רגשית וחווייתית.
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
כהן מתאר בנימה אישית כיצד המודל של הרי"ח אפשר לו עצמו להתמודד עם המשברים האמוניים שחווה, כאשר פגש את המחקר המקראי. לא הידע הרב, ולא דרכי ההתמודדות של הוגים ורבנים הם שעיצבו את דרכו האקדמית והרבנית, אלא דווקא התביעה לתת אמון ביסוד הבריא של "האמונה התמימה", שמבטיח את הפתיחות התבונית והתרבותית ללא מורא. דווקא הבריאות של התמימות, מעיד כהן, "מאפשרת לי להציע כיווני מחשבה חדשים, ואלה בתורם מעמיקים ומעשירים את הבנתי בדברים" (עמ' 156).
גישה דומה, מבחינה רעיונית, ניתן למצוא גם באופן שבו מציג כהן את המתח שבין תיאוריה ובין מעשה. כביכול, נושא הדרשות שמהן לקח את דבריו נוגע לשאלה הדתית של "תשובה". אולם תפיסתו היא נפשית ורגשית, לייצר בקרב קהל השומעים והקוראים את "המבט האופטימי על נפש האדם". נכון, יכול אדם להיות עסוק עד כלות בשאלות של חשבון נפש ותודעת החטא, אולם תודעתו העצמית היא החשובה. הדימוי החשוב ביותר בהקשר זה מדמה את נפש האדם ליהלום, שגם אם התלכלך - ניתן לנקותו. החטאים, הכישלונות, הקשיים אינם אלא תופעה חיצונית, שאינה משפיעה באופן מהותי על נפשו של האדם. האמון הבסיסי והתמים בייחודיותו ובמהותו המופלאה והאלוהית של האדם יכול לאפשר לאדם בסיס נפשי לתהליכי שינוי, להתמודדויות, לעשייה. הקריאה החשובה הזו, לתת אמון באדם האחר, היא זו שמאפשרת גם מרחב לביקורת אפקטיבית ומתקנת מציאות.
אחת הפנינים המסתתרות בספר שלפנינו היא הפרשה המופלאה של הרבנית פרחה ששון, תלמידת חכמים שהגיעה ללונדון מן הקהילה היהודית הבגדדית במומבאי. ששון היתה האישה הראשונה ששימשה יו"ר באסיפת בית המדרש לרבנים (המכונה כיום London School of Jewish Studies), ואשר דברי הפתיחה שלה ממשיכים להדהד עד ימינו, בקריאתה לעסוק בזכויות הנשים ובמעמדן ההלכתי.
הרי"ח עמד בקשרי מכתבים עם פרחה ששון, וככל הנראה אף פגש אותה בתקופה שבה שהתה בבגדד. הדרשה שמביא ומנתח כהן בספרו אינה חושפת בפנינו את הקשר הזה במלואו, אך מרמזת על הפתיחות ההכרחית ללמדנות הנשית, ולאפשרות צמיחתה של מנהיגות רבנית נשית. את הדילמות האישיות והמשפחתיות הכרוכות במתח שבין הקריירה ובין המחויבות המשפחתית, כהן משאיר בפנינו כדילמה פתוחה, הניצבת בעת הזו בפני גברים ונשים כאחד.
הספר מסתיים בקריאה, שהיא מעין הטלת אחריות ושליחות: "ספר זה הוא צעד ראשון בהיכרות עם פועלו ועולמו של הרי"ח... תורתו של הרי"ח רחבה כים, ומתוכה דלינו דרשות וסיפורים הרלוונטיים לעולמנו ולימינו. מי ייתן ויצטרפו רבים לדרך זו" (עמ' 253). √
שערי חיים: בעקבי תורתו של הבן איש חי / חזי כהן
משכל/ידיעות ספרים, 272 עמ'
פרופ' חנוך בן פזי הוא ראש המחלקה למחשבת ישראל (פילוסופיה יהודית וקבלה) באוניברסיטת בר־אילן
