מהנעשה בעירם

אחד־עשר הסיפורים בקובץ "האורות כבים" מאת אריקה מאן מתרחשים כולם בעיר גרמנית אחת, עלומת שם. בכל אחד מהם מופיעה דמות מחיי העיר שבפניה ניצב קונפליקט מוסרי קיומי. אלו אמצע שנות ה־30, הנאצים כבר בשלטון, היטלר הפך רשמית ל"פיהרר" לאחר מותו של הינדנבורג, מדינת המשטרה מתקיימת הלכה למעשה. טעות בחישוב המס, השתתפות באסיפה לא ברורה או חשד להפלה לא חוקית - עשויים לחרוץ את גורלך.

אלא שהדמות בסיפור הפותח את הקובץ שונה ומסקרנת, דווקא כי אינה תושבת העיר. זהו זר אמריקני, נטול מכרים, שמשוטט בליל אוקטובר ברחובות העיר ומתרשם מ"יופייה המנומנם". זאת גרמניה, אומר לעצמו התייר, "כאלה הן, הערים הגרמניות העתיקות".

שלוות המשוטט מופרעת על ידי שני חיילי אס.אס העולים מן השוק. השניים תוקפים אותו בחקירה, בחשד כי לא האזין לנאום הפיהרר ששודר ברמקולים הפזורים בעיר. החיילים משחררים אותו לדרכו לאחר שהם מבחינים במבטא שלו, אולם התקרית פוקחת את עיניו של התייר. כעת הוא בא במגע עם תושבים, מסתקרן. כשהוא נתקל באישה שגיסתה מתקשה להתנייד במהלך תרגילים נגד הפצצות, הוא מביע בפניה תמיהה. בתגובה, הגברת מבהירה: "שר התעמולה שלנו אמר שהדמוקרטיות מזכירות לו חברה של נודניקיות זקנות. אבל אני חייבת להוסיף שהן רקובות ומושחתות... למה שקצת תרגול לקראת הפצצות יזיק לגיסתי? ונניח שזה כן יזיק לה, ושהיא תמות מדלקת ריאות, איך המוות הזה יזיק לעם הגרמני?"

שיטוטו של הזר (שיופיע גם במערכה השלישית בקובץ) מסתיים בחלום בלהות ובגניחה לכרית בפנסיון שבו הוא שוהה. מתוך טקסט קצר ומטלטל זה, ומבעד למבטו התמים, החיצוני, המודע לעצמו רק חלקית, של עובר אורח, היא נשמעת למרחק גם בסיפורים הבאים.

כריכת הספר (אפרסמון)

כל סיפור של מאן מאופיין בסיטואציה שמעמידה אחד מתושבי העיר מול שרירותיות ואטימות, והוא נלכד כעכבר במלכודת־דבק, עיניו מתרוצצות בייאוש אך גופו משותק. כך, לדוגמה, התעשיין אלפרד הובר מצטמרר מהעובדה שעליו לפטר עובדת יהודית־למחצה, אבל "מתעשת" ואומר לעצמו "מעכשיו והלאה אשגיח על כל צעד שלי!". מאן מתפתה לסכם את הסיפור במוסר השכל: "הוא היה תושב טיפוסי של עירנו, הר הובר התעשיין, גם התושבים האחרים היו מדוכאים ומבולבלים כמוהו, 'קורבנות של נסיבות'".

גם אם נימה דידקטית משתלטת לא אחת על חלקים מהסיפורים, יש בהם ברק והם נטועים במסגרת אנושית מרתקת. מעלתם בהדגשת העובדה המוכרת במשטרים טוטליטריים: המעבר ממצב הסכנה (השנים שלפני 1939) למצב המלחמה הוא טבעי בתודעת האזרח. משל הצפרדע המתבשלת במי רותחין מקבל אצל מאן ממשות, גם אם לעיתים היא ישירה ונעדרת עוצמה של רמיזה והשהיה ספרותית. 

ממשות זו ניכרת ביתר שאת בסיפור האחרון בקובץ, המגולל את התפוררות השגרה הנוחה של הנס גוטפריד אברהרדט, עורך מדור הספרות של העיתון המגויס "אנצייגר", שמחנה ריכוז נבנה לצד ביתו ביער. כתיבת משל ספרותי חתרני ואומץ לתקן שגיאות הגהה במאמר של היטלר מסיטים את מסלול חייו לכיוון של פחד, אי־ודאות ובריחה שסופה דרמטי. אברהרדט הוא דוגמה לגיבורים של מאן שאינם אילמים מול הפקידות הנאצית; כך גם בסיפור על המרצה הוברמן, שגורר את הסטודנטים שלו למחאה מול קצין אס.אה שמגיע לאוניברסיטה כדי להקריא הודעת גיוס.

אריקה מאן (נולדה ב-1905), בתו הבכורה של הסופר הדגול תומס מאן, ניצבת בקובץ זה לא בעמדה של אמנית אפיזודות הראויה לתשומת לב, אלא גם כתחנת ממסר למצוקות "האזרח הקטן". במובן זה, כך נראה, סיפורים אלו היו אסמכתה ל"התבגרותה" ולמעבר שחוותה מ"ילדה מוגנת וכמי שלא התעניינה בפוליטיקה", כהגדרת חוקרת הספרות הברלינאית אירמלה פון דר לוהה באחרית הדבר המצורפת לספר, לפעילה פוליטית ולמי שבחרה לכתוב "ספרות מגויסת" נגד הנאצים. מובן שמקום מושבה בגלות, תחילה בשווייץ ולאחר מכן בארה"ב ובלונדון, סייע ליכולת של מאן להפנות זרקור לאפלת החיים האזרחיים תחת היטלר.

כפי שמעידה פון דר לוהה, מאן לא היססה שקוראיה יראו בה פובליציסטית פוליטית לצד היותה סופרת - קונפליקט שבדרך כלל אמנים תופסים ממנו מרחק ביטחון. קורא לא זהיר עלול להיבהל ממסרים שנשתלים לפתע בלב סיפוריה ונדמים כסיסמאות, אך ייתכן שהייחוס שלה, יחסיה הקרובים והנדירים עם אחיה הצעיר קלאוס שלוו בזהות מגדרית לימינילית, האקטיביזם התרבותי שלה שניכר בקברט שעימו נדדה ובהרצאות הפופולריות שלה - כל אלה מגיעים כמטען נלווה, הכרחי ומכוון לקריאה בספרה, ומעמידים אותו בהקשר ייחודי לו. ערך התרגום לעברית הוא, אם כן, גם בעצם התוספת ממכלול היצירות של משפחת מאן, משפחה ברוכת כישרון אמנותי ותופעה מרתקת בתקופה הסוערת וההפכפכה ביותר במאה ה-20. 

"האורות כבים" הוא שם שככל הנראה נגזר מאמירתו של אדוארד גריי, שר החוץ הבריטי שלחש לידידו ערב לפני כניסת בריטניה למלחמת העולם הראשונה: "האורות כבים מקצה אירופה עד קצה. לא נראה אותם דולקים מחדש בחיינו". בניגוד לגריי, שהלך לעולמו ב־1933, אריקה מאן זכתה לראות את האורות נדלקים מחדש לאחר שתי המלחמות הגדולות, ונפטרה בשנת 1965. 

ספרה מצטרף למדף הלא גדול של ספרים מתורגמים העוסקים בסבל הגרמני בעת המלחמה, שרובם תורגמו בעשור האחרון. זהו אינו עיסוק במובן של שינוי נרטיב והתמקדות בסבל הגרמני כמשקל מאזן לעיסוק הנרחב בשואת העם היהודי. אדרבה, מוצאה היהודי של מאן אינו משחק תפקיד בקובץ, והמספרת בכל אחד מהסיפורים כמו ניצבת על מגדלור המשקיף אל חופה הגועש של גרמניה. ובכל זאת, נימת המעשייה העירונית - כינוס ההתרחשויות לתוך עיירה ארכיטיפית, שטעטל ממין גרמני, יש בו כדי רמיזה סגנונית כלשהי.

זהו הספר הראשון של הוצאה חדשה - אפרסמון. חבלי הלידה ניכרים במקצת בקובץ, שתורגם מאנגלית על ידי עידית שורר (כתב היד הגרמני אבד): פתח ואחרית דבר, נספח וידיים רבות שעבר הטקסט בין מתרגמים שונים, נוטעים תחושה קקופונית קלה - אך אלו זוטות לעומת התוצר הסופי, שיש בו ערך ואקטואליות לקוראי העברית. כן ירבו תרגומים נוספים מהוצאה זו.

האורות כבים / אריקה מאן

מאנגלית: עידית שורר; אפרסמון, 300 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו