בדיעבד, כבר בגיל צעיר היו לי שאיפות פוליטיות. רק מעטים הצליחו לראות לי את זה בעיינים, מבעד לסבך התלתלים בגבות, אבל אני לא מאשימה אותם. הטייץ המתולוגי לא שידר ממלכתיות, כשנמחץ כלפי מעלה בין ירכיים שמנמנות.
עד! עד שהכרזתי על מועמדותי לראשות מועצת התלמידים. בעוז שרואים רק בסרטים: ההי'ינקית שתמיד על סף חרם, מול ו'וניק, המקובל שבמקובלים.
כיוון שהיה צפוי לי קרב קשה, נערכתי אליו ברצינות הראויה. הכנתי רשימת הבטחות לשדרוג בית הספר והלכתי לוודא עם הרכזת שיש להן כיסוי בהנהלה. את רוב הדברים היא מחקה לי, כי מסתבר שאי אפשר להוסיף הפסקה. לא עבר לי בראש בכלל להבטיח משהו שלא אוכל לקיים, גדלתי בבית שבו לא לעמוד במילה זו בושה שאין לתאר.
לכל הטורים של מעיין אדם
אבל כממזרה מבטן ולידה, השארתי במצע שלי כמה דברים שגיליתי שיקרו ממילא. את סעיף ה"קולרים", למשל, הרכזת אישרה כי כבר יצאה הזמנה. הייתה לי דילמה ערכית האם לנחס לעצמי הישג לא לי, אבל היא עברה בשנייה.
לאור המגבלות, מסע הבחירות שלי היה דל בהבטחות, התרכזתי בפרוטה שלי - סיסמאות משכנעות. החביבה עלי הייתה "מעיין או שחבל על הזמן", כשלצידה היו מוצלחות לא פחות כמו "מעיין ואתה בעניין". האמנתי בכל ליבי שבאמתחתי קמפיין מבריק, נוק אאוט ברמות. עם קריאייטיב כזה מי יכול להתחרות?
אמא עזרה לי לכתוב הכל על בריסטולים באותיות גדולות, וכך עברתי עם שלטים מכיתה לכיתה, וחילקתי סוכריות.
שלוש שנים. שלוש שנים לקח עד שהפסיקו לכרוז את סיסמת הבחירות שלי בכל פעם שנכנסתי לכיתה. כמה צחקו עלי טאטע, יצאתי בדיחה. מיותר לציין שלא נבחרתי, עידו המניאק הבטיח דברים מדהימים - ואף אחד לא התעכב לשאול אם הם אפשריים. כולם הלכו אחריו כחולמים. וכך, בגיל 11, קיבלתי את השיעור הראשון באיך מנצחים.
יכולתי לנחם את עצמי ולומר שהוא שקרן, חרטטן, תחמן. יכולתי לשאת נאום צדקני על כך שאני לא פיזרתי הבטחות סתם. או שהעם מטומטם. אבל אם אתה רוצה להגיע למשהו בחיים, אתה חייב לחפש תמיד איפה טעית, מה לא ראית, למה אחר הצליח ואתה נכשלת.
נכשלתי כי נשארתי בקווים. כי הצעתי עוד ממה שיש ולא דברים שנראים בלתי אפשריים. כי בסוף, גם ביסודי וגם בחיים האמיתיים, ההנהגה שמורה לאנשים חולמים. כאלו שלא שאלו מה אפשר - אלא מה הם רוצים. נבחר ציבור הוא בהכרח אדם שמבטיח משהו שלא קל להגשים.
מאוד פופולרי לזלזל בהבטחות של ערב בחירות, ובצדק. אנחנו עדים יום יום לעובדה שרובן אינן מתממשות. אבל ביום הבוחר שבא עלינו (שוב) לטובה, נכון נעשה אם נגייס קצת תקווה. כי הילדה בטייץ, שלמדה מאז ללכת מחוץ לגבולות, גילתה שבאופן אירוני - שם מתגשמים חלומות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו