50 שנה מלאו למלחמת ההתשה, השם שטבע גמאל עבד אל־נאצר, נשיא מצרים דאז. למרות אורכה יוצא הדופן (כשנה וחמישה חודשים באופן רשמי, ולפי טענות אחרות עד שלוש שנים) ותוצאותיה המרות (968 הרוגים ו־3,730 פצועים ישראלים), המלחמה לא זכתה לתשומת הלב הראויה, וכונתה בשל כך "המלחמה שנשכחה". עם ישראל העדיף להדחיקה בעיקר בגלל התזמון שבו התרחשה - מייד לאחר האופוריה ושיכרון החושים שאפיינו את ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, לפני מלחמת יום הכיפורים, שמלחמת ההתשה הטרימה ורמזה על בואה. בזמן שהאזרחים בעורף חגגו, יצאו ובילו, מאות חיילים נהרגו בחזית, וחבריהם חוו חוויות כה קשות ומחרידות, שרבים מהם סחבו בקרבם עוד שנים ארוכות. אך המושגים פוסט־טראומה והלם קרב לא היו עדיין באותן שנים מוכרים מספיק או מושרשים בתודעה.
אמנון קרני, גיבור ספרו החדש של יוסי עוזרד, היה בין החיילים שנשלחו למעוז בתעלת סואץ וחוו שם חוויות קשות ונוראיות, שהותירו חותם בל יימחה על נפשם. במשך שנים רבות הוא ניסה להדחיקן ובעיקר רצה לשכוח אירוע אחד טראומטי שבגינו ישב בכלא. הוא היה לצלם חדשות נועז ומצליח אך בשאר התחומים בחייו חווה כישלון. הוא היה נפש אבודה שבורחת מעצמה ואינה נקשרת לאף אחד, מלבד לכלבה הנאמן צ'ארלי. לקראת זקנה, בצל מחלת סרטן שמאיימת לכלותו, מחליט קרני לשנות את אורחות חייו. הוא מפסיק לעשן, מתחיל לאכול בריא, ובעצתם של רופאו והבנקאי שלו גם חוזר לעבוד, הפעם כבמאי ויוצר סרטי זיכרון משפחתיים.
כריכת הספר
הוא מקבל הצעת עבודה מאישה בשם רינה, לעשות סרט על סא"ל שמיל גלבוע ז"ל, אביו של בעלה, גדי, שנהרג כמעט חמישים שנה קודם לכן במלחמת ההתשה. המפגש עם משפחת ההרוג והתחקיר שעורך אמנון לסרט מעירים שדים מעברו, שעד אז סירב להתעמת איתם. בפעם הראשונה בחייו הוא מעז להתבונן לתוך המציאות בעיניים, לעבר החור האפל שבתוכו, ולנסות לשחזר מה באמת קרה לו אז, לפני כמעט חמישים שנה. לאט ובהדרגה הוא מקיא מתוכו את הרפש ואת רגשות האשמה והחרדות שהרעילו את נפשו כל השנים, ואולי אפילו גרמו לו לחלות.
אחד הדימויים הקיצוניים שבהם משתמש עוזרד כדי להמחיש מצד אחד את האימה והסחי שבמלחמה ומצד שני את חוויית ה"התרוקנות" המאוחרת של הגיבור הוא התיאורים הפלסטיים והקשים לעיכול של הפרשות: "...איבדתי שליטה והשתנתי במכנסיים... כשהירי גבר, דלף לי שלשול שנדבק לתחתונים, ועכשיו התחיל לשרוף לי בישבן". ובמקום אחר: "...אחרי התאפקות של כמה ימים, לא החזקתי מעמד עוד ולמרות הפחד הלכתי לחרבן ליד בור האשפה. הורדתי את המכנסיים... ישבתי כורע מעל צרכי, לאט ניגבתי את ישבני..."
זאת לא הפעם הראשונה שעוזרד עורך חשבון נפש עם אירועים מעברו של העם, וכנראה גם שלו עצמו. הוא עשה זאת בספריו הקודמים, "קיבוץ ברלין" ו"גשר הדודות" (שתורגם לאנגלית). הראשון בחן את החברה הקיבוצית (שעוזרד גדל בה) על מאפייניה וחולייה (הלינה המשותפת, חברת הילדים הסגורה) ואת טראומת יום כיפור, והשני ביקר את מערכת הביטחון.
התיאורים של עוזרד פלסטיים ומוחשיים מאוד, גם כשלא מדובר בהפרשות, מה שהופך את הקריאה בספר לחוויה קולנועית עזה. אין בכך פלא. עוזרד הוא מפיק סרטי קולנוע וטלוויזיה בכיר ופורה (שהפיק בין השאר את הסרטים "ביקור התזמורת" ו"אפס ביחסי אנוש" ואת הסדרות "פלפלים צהובים" ו"בלתי הפיך" בטלוויזיה), וזה ניכר היטב בכתיבתו. תיאוריו של עוזרד עשירים וחיים, וכתיבתו בשיאה כשהוא מתאר את הנוף, את הבונקרים, את אבק הדרכים ואת מוראות המלחמה.
אבל אם עוזרד מצטיין בלהעביר בצורה חיה מראות, קולות וריחות, הרי הוא מצליח הרבה פחות בהעברת רגשות. כתיבה ספרותית טובה אינה מספרת על רגשות אלא מראה אותם בדרכים אחרות, עקיפות ומתוחכמות יותר. עוזרד, לעומת זאת, מרבה לתאר את רגשות הגיבור שלו, כך שהקורא אינו נדרש לפענח את מצבי רוחו או להסיק בעצמו מסקנות על רגשותיו ומניעיו. עוזרד עושה את כל העבודה עבור הקורא, אולי מתוך חשש שהוא לא יבין לבד: "במחלקה האונקולוגית מצאתי די זמן למחשבות אובדניות ולבירור משמעות החיים. התמקדתי בעצמי והתעטפתי בצינה קודרת". התוצאה היא ספר שנחווה יותר כסרט שמביא עימו ריחות, קולות ומראות קשים מתקופה, שלא רק גיבורו של עוזרד, אלא גם אחרים, מעדיפים להדחיק. √
ירח מעל סואץ / יוסי עוזרד
כנרת זמורה, 253 עמ'
