1. ההודעה של דיוויד בלאט על מחלתו היתה מסוג ההודעות שמנוסחות כל כך היטב, שהיא מייד הפכה למסמך מכונן. זו היתה הצהרה של כנות שנכנסה ללב, גלופה של תקווה עבור אלה ההולכים בחושך. וכמיטב המסורת של בלאט, הוא מזהה הזדמנות ללמד, לחנך, לתת דוגמה. הוא יודע שבתור מנהיג, החניכים שלו, בהווה ובעבר, גם הילדים שלו, מסתכלים עליו כדי לראות איך הוא מגיב למצוקה הרפואית שניחתה עליו.
ובלאט לא ממצמץ, מכיר בעובדות ולא מקל בהן, ומצליח להעניק השראה. גם אם בפרטיות משרדו הוא ינעץ אגרוף מלא זעם ותסכול בקיר, כלפי חוץ הוא ידגמן קור רוח ושיקול דעת. הוא יודע לפנות לרגש מבלי להיות רגשני. לתת תקווה בלי לספק הבטחות שווא. להיות מודל לחיקוי בלי לנפנף בהישגים. בעוד הוא עסוק בלצטט עוד מאמן מיתולוגי מהעבר, הוא כבר מזמן הפך למיתולוגיה של התנהלות אישית ומקצועית.
2. חייו של מאמן כדורסל הם חיים בווליום גבוה. חיים ממשחק למשחק, לא במובן הקלישאתי, אלא הפיזי: הגוף שלהם נשלט על ידי המוח, המוח על ידי התודעה, והתודעה על ידי לוח התוצאות, שעליו תופיע תוצאת המשחק השבועית, שתקבע את איכות חייך לאותו שבוע. אל זה תוסיפו את הדאגה התמידית לקבוצה, לבריאות הפיזית והרגשית של השחקנים, ולשאר אלפי הפרטים הקטנים שמרכיבים את ההוויה הקשה הזו שנקראת קבוצת כדורסל, ותקבלו איש אחד שסוחב על הכתפיים שלו עולמות שלמים.
ואז מגיעים החיים עצמם, דופקים בדלת, משאירים לפתחה מחלה, כזו שנותנת להרגיש אותה בכאב בכל צעד שתעשה, גורמת לכל פעולה יומיומית להיות מטלה פיזית, והופכת את העיסוק בכדורסל לחוויה מצניעה. לפתע הפסד במשחק כדורסל נשמע כמו משחק ילדים. הסיבה היא שזה באמת משחק ילדים, שנלקח ברצינות רבה מדי בגלל שהפך לענף כלכלי.
המחלה מפשיטה את השכבות שהחיים הרכיבו על אמיתות פשוטות. היא תכפה על בלאט להסביר לשחקנים את הפילוסופיה שלו בלי להתרוצץ ביניהם, לנהל משחק בישיבה. באן.בי.איי עושים את זה כבר שנים, בלי להתנהל על הקווים, והתוצאה תהיה זהה. מנצח הוא יהיה בכל מקרה.
בלאט כמאמן קליבלנד. שם את עצמו תמיד אחרון ברשימה // צילום: אי.אף.פי
3. כשפט ריילי כתב על תקופתו בלייקרס המיתולוגית, לאחר שזכו באליפויות והגיעה תקופת הפסדים, כי השחקנים היו מרוכזים רק בעצמם, הוא קרא לזה מחלת ה"אני". אם מאמן כדורסל שם את הדאגה לבריאותו הרגשית והפיזית כמעט במקום האחרון במשך העונה, מחלה כמו טרשת נפוצה שמה את דיוויד בלאט בראש רשימת הדאגות של עצמו, לפני כל דבר אחר.
כל המחלות מתסכלות, אבל בדרגה מיוחדת נמצאות המחלות האוטואימוניות, שבהן הגוף תוקף את עצמו. איש אינו יודע למה, התרופה אינה בנמצא, רק כאלה שמטפלות בתסמינים, ואתה נשאר חסר אונים ומנסה לשכנע את עצמך לא לתקוף אותך. מחלת ה"אני", גרסת המיאלין. בלאט תמיד היה מאמן שדרש הגנה אינטנסיבית. עכשיו הוא צריך להיות השומר הכי גדול של עצמו. נאחל לו בריאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
