טרנטינו: מדובר במשיח מוזיקלי

כחלק מהיותה אירוע תרבותי לכל דבר, יציאת סרט חדש של קוונטין טרנטינו מזמנת גם אינספור ניתוחים תסריטאיים. די בצדק, יש לומר, שכן מדובר בקולנוען שמקפיד לתבל את יצירתו ברמזים למקרים שקרו במציאות, רפרנסים לסרטים אחרים (שלו ובכלל) הופעות אורח מפתיעות וכפות רגליים. המון כפות רגליים. לצד כך, מדובר באמן שאת יצירתו מלווה כמעט תמיד פסקול מוקפד, אשר נוהג להתכתב עם מהלכים עלילתיים והופך סצנות רבות לקלאסיקות מיידיות.

אבל השימוש של טרנטינו בנעימות ובשירים הנכונים עבור המסר אותו הוא מעוניין להעביר, התברר כבר בשלבים מוקדמים של הקריירה שלו כדו כיווני. באותה מידה שהם מדייקים את יצירתו, הוא משיב להם בריענון והמצאה מחדש. תחיית מתים, אם תרצו. פעולת החייאה לשירים שלעתים הזמן שכח ואשר מקבלים חיים חדשים בשל היותם מקושרים למוצר פופ רלוונטי שפונה לקהל רחב. מדובר במשיח מוזיקלי ממש כפי שהוא מחייה מתים קולנועי (ג'ון טרבולטה וקורט ראסל יעידו כי הם חבים לו את החלק המאוחר של הקריירה שלהם), שמשפץ ומסיר קורי עכביש משירים שעיצבו את ילדותו ונעוריו, ומנגיש אותם עבור דורות שלא ידעו אותם בזמן אמת. 

אהבתו הרבה של טרנטינו למוזיקה באה לידי ביטוי גם ב-"היו זמנים בהוליווד" (תרגום די קלוקל ל-"Once Upon A Time in Hollywood", שם המרמז כי הסיפור הוא לא יותר מאגדה), סרטו החדש. זה מתבקש, בהתחשב בעובדה שעלילת הסרט מתרחשת בארצות הברית של סוף שנות ה-60', העשור שראה את עלייתם של הביטלס, הסטונס, ג'ניס ג'ופלין, בוב דילן ויתר שמות שהפכו את התקופה ההיא לכזו של פריחה תרבותית, מוזיקלית בעיקרה, חסרת תקדים. במילים אחרות – אם יש סרט שדורש פסקול ברוח התקופה, הרי שמדובר ב"היו זמנים", המתרחש לרקע מהפיכת ילדי הפרחים, תנועת ההיפים, ובאותה שנה בה נערך פסטיבל וודסטוק האגדי.

• תגובות קשות לסרט אימה בנטפליקס

• בגיל 48: מת שחקן "המתים המהלכים"

• זה מה שחשבנו על החדש של טרנטינו

• רוצים להשאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם

 בשל כך, הסרט שופע צלילים נהדרים, וכעת נותר לתהות איזה שיר מתוך הפסקול הסיקטיזי המצוין המלווה אותו יזכה לטיפול השבת העטרה ליושנה שטרנטינו מומחה בו. כותב שורות אלה, למשל, מזמזם כבר מספר ימים את "Out of Time" של הסטונס. לכבוד כך, לפניכם חמישה מקרים בולטים בהם הקולנוען השנוי במחלוקת שלף שירים מהנפטלין, והסיפור מאחוריהם.

אזכורים ראויים שלא נכנסו לרשימה (ללא קשר לאיכותם או לאופן השימוש הבהחלט אפקטיבי בהם):

"Girl, You’ll Be A Woman Soon", "Son of A Preacher Man" ו-"You Never Can Tell" " מ-"ספרות זולה" ו-"Across 110th Street" מ-"ג'קי בראון". 

(Misirlou" (1962" מתוך "ספרות זולה" (1994)

היש נעימה המזוהה יותר עם טרנטינו (וכשחושבים על זה – עם סרט באופן כללי) מאשר זו? ובכן, כנראה שלא. ולא בכדי: היא הראשונה להפציע ב-"ספרות זולה", מיד אחרי השורה האלמותית "ואם מישהו מכם יזוז, אנחנו נוציא להורג כל אחד ואחד מכם", ובמובנים רבים היא הצהרת כוונות ברורה של טרנטינו: המקצב המשכר והגיטרות החורכות מכניסים את צופי הסרט כבר בראשיתו לחוויה האינטנסיבית שהם הולכים לעבור בשעתיים הקרובות, והם מוזמנים להיאחז חזק בכיסא כדי שלא לעוף קדימה.  

מקורה של הנעימה, כפי שלא קשה לזהות, במחוזות המזרח התיכון, כאשר שורשיה נעים בין טורקיה ויוון (כשהיא גם מקושרת, כמו כל דבר, לתרבות היהודית. נסו לשיר איתה את "הבה נגילה", למשל). המחבר המקורי שלה לא ממש ידוע, אבל היא הייתה מוכרת למוזיקאים יוונים, פרסים וארמאניים כבר משנות ה-20, שניגנו אותה בוריאציות שונות. יש הטוענים כי מקור השיר בעיראק, אחרים מאתרים את מקורותיו דווקא במרוקו, ובשלב זה לא ניתן אלא לקבוע שמדובר בלחן עממי ערבי, אשר הגיע גם לארצות הברית דרך מהגרים ממדינות ערב. 

ב-1946 הוא הפך להיט על ידי הקלידן האמריקאי ג'אן אוגוסט, תחת השם "דואט הפסנתר של האדם האחד". הגרסה הפופולרית ביותר של השיר, וזו בה עשה טרנטינו שימוש בסרט, היא זו מ-1962 של דיק דייל, ששילב בין גיטרות הסרף ובין הלחן הים-תיכוני. דייל גם הגביר את הקצב שלה, ובכך העניק לה גוון רוקנ'רולי יותר והפך אותה פופולרית ומוכרת. הגרסה של דייל הושפעה למעשה מגרסת עוד של השיר, אליה נחשף דרך דודו. 

אחריו זכה השיר לטיפול של עוד לא מעט אמנים (הבולטים מתוכם הם הביץ' בויז, שביצעו גרסה משלהם לשיר באלבומם "Surfin’ U.S.A", אשר יצא שנה אחרי פרשנות הסרף). אבל זו ללא ספק גרסתו של דייל שהפכה אותו ללהיט ענק גם בשנות ה-90'. ובוא נתעלם מהסימפול שלו ב-"Pump It" של הבלאק אייד פיז מ-2006, כי כל דבר שהלהקה הזו יצרה אי פעם היה רע. גרסה אחרת של השיר, של הפסנתרן האמריקאי מרטין דני, הופיעה בפרק בעונה השנייה של סדרת המופת "מד מן".

(Jungle Boogie" (1973", מתוך "ספרות זולה"

אמנם קצת פחות מזוהה עם "ספרות זולה", אבל עדיין אחד הטראקים החזקים בפסקול האייקוני של הסרט (יתכן שמדובר בפסקול הרשמי הטוב ביותר בתולדות הקולנוע? בהחלט): "Jungle Boogie" מגיח בקלאסיקה הטרנטינואית ממש ברגעיו הראשונים של הסרט. זה קורה בעוד וינסנט וג'ולז, המגולמים על ידי ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון בהתאמה, נוסעים במכונית בדרך לאסוף את המזוודה האניגמטית, ומחליפים ביניהם רעיונות אודות המבורגרים, השיטה המטרית וההבדלים המהותיים שהם מייצגים בין ארצות הברית ואירופה. השימוש בשיר כבר בתחילת הסרט מסמן את הקו המוזיקלי שילווה אותו, אשר יהפוך עם השנים כה מזוהה עם סרטיו של טרטינו: Fאנק סבנטיזי מבית היוצר של קול אנד דה גאנג, סינגל שיצא ב-1973 מתוך אלבומם "Wild and Peaceful" והפך להיט מועדונים ענק באותה שנה. את השורה העיקרית בשיר (אתם יודעים, זו שאומרת "ג'אנגל בוגי") שר הרואדי של הלהקה, דון בויס.

למעשה, השימוש בבוגי הג'ונגל כבר בתחילת הסרט, לרקע כותרות הפתיחה, כשהוא קוטע באכזריות את צליל גיטרות הסרף של "Misirlou" הוא במובן מסוים מסר של הבמאי לצופיו: אל תרגישו בנוח מדי, כי בכל שניה נתונה בסרט יכול לקרות משהו שיפר את השלווה. בשלב מסוים השיר מתנקז אל מקלט הרדיו שברכבם של ג'ולז ווינסנט, במה שיהפוך לאלמנט חוזר בסרטיו של טרנטינו. 

מאז השימוש בו ב"ספרות זולה" זכה השיר לעדנה מחודשת כשהוא התנגן מאז במסיבות רבות, ואף הופיע בלא מעט סדרות טלוויזיה וסרטים. ביניהם "אבא אמריקאי", "מלך האריות 1.5" ואפילו החבובות עשו בו שימוש. ועוד פרט טריוויה: במהלך שנות ה-90' הוא אף שימש כשיר הכניסה לזירה של המתאבק טו קולד סקורפיו בארגון ECW, ולכך לא יכול לטעון אף שיר אחר ברשימה זו.   

(Down in Mexico" (1956" מתוך "חסין מוות" (2007)

באופן מעניין, טרנטינו מזוהה הרבה יותר עם סצנות אלימות קשות מאשר עם כאלה בעלות ניחוח מיני כבד (אם נניח בצד לרגע את פטיש כפות הרגליים הנשיות, הנוכח כמעט בכל אחד מסרטיו). אבל אחת הסצנות הזכורות ביותר מ-"חסין מוות" הנהדר והלא מוערך מספיק, היא זו בה דמותה של באטרפליי (המגולמת על ידי ונסה פרליטו) מעניקה לסטאנטמן מייק (קורט ראסל) את אחד הלאפ דאנסים היותר ראויים שראה הקולנוע.

כמובן שתנועותיה של פרליטו הן שעושות את הסצנה הזו כל כך מוצלחת. אבל מה שהפך אותה כל כך בלתי נשכחת הוא כמובן הפסקול, שמתואם בסינק כמעט מושלם עם תנועות הריקוד. הפעם בחר הבמאי חובב הקלאסיקות ב-"Down in Mexico", שירה של להקת הקואסטרז שיצא ב-1956 והגיע למקום השמיני במצעד הארנ' בי של אותה שנה בארצות הברית. הוא נכתב על ידי צמד כותבי הלהיטים המפורסם של שנות ה-50', ג'רי ליבר ומייק סטולר, שחתומים על שלאגרים רבות מאותה תקופה, ביניהם "Hound Dog", “Jailhouse Rock” ו-"Stand By Me". על פי האוטוביוגרפיה של השניים, "למטה במקסיקו" (בעברית זה נשמע נורא) נכתב בהשראת העניין הרב שמצא ליבר בברים מפוקפקים ומשונים וסיפורי הזימה שהתרחשו בהם.  

לא מדובר בשיר המוכר ביותר של הלהקה, שחבריה היו חתומים על שורה של להיטי רית'ם אנד בלוז ורוקנ'רול במהלך הפיפטיז, אבל בהחלט בלהיט שגרם למוזיקאים לשים לב אליו ולראייה, כמות גרסאות הכיסוי לה זכה, בין היתר על ידי קליידוסקופ, רוני דוסון ומנפורד מן. בסרט משתמש טרנטינו בהקלטה מחודשת של השיר מ-1973, מתוך אוסף תקליטי הויניל העצום שברשותו. הוא נחשף לשיר בעודו עובד בתיאטרון בשנות הנעורים שלו, ועד מהרה הפך הסינגל לאחד האהובים עליו בכל הזמנים.

(Stuck in the Middle with You" (1972" מתוך "כלבי אשמורת" (1992)

את ההרכב הסקוטי סטילר ווילז של ג'רי רפרטי וג'ו איגן סביר להניח שאתם לא מכירים, אבל ללהיט הגדול שלהם מתחילת שנות השבעים "תקוע באמצע איתך" אתם בהחלט מודעים. למעשה, היות ומדובר בסוג של פרודיה על שירים של בוב דילן, ונוכח העובדה שהשירה בו נשמעת דומה באופן מחשיד לזו שמייצר קול האף הסתום תמידית של אמן הפולק האגדי, רבים טועים לייחס אותו לדילן עצמו. הוא זכה להצלחה רבה עם צאתו כסינגל באפריל 1973, והווילז אף הופיעו איתו בתכנית המוזיקה "טוף אוף דה פופס" - סוג של גושפנקת הצלחה להרכב החדש. הסטילר ווילז לא הפכו בסופו של דבר לענקי הפולק-רוק שקיוו להפוך, אבל בדיוק 20 שנה אחרי שהקליטו את השיר והוציאו אותו במסגרת אלבום הבכורה שלהם, ניער אותו טרנטינו מאבק בסרט הבכורה שלו ושילב אותו באחת הסצנות הזכורות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, ובואו נודה בכך – גם אחת האכזריות שבהן. 

באחד הקטעים המענגים ומענים בו-זמנית נראה מיסטר בלונד, המגולם לשלמות על ידי השחקן מייקל מאדסן, מפזז לצליליו הנעימים של שיר הפופ הסבנטיזי. בפועל הוא מבצע את אחד האקטים האכזריים בהיסטוריה של הקולנוע הפופולרי, בעודו משסף את פניו של שוטר הכפות אל כיסא. ממש כמו אותו שוטר, גם צופי הסרט נותרים המומים, מזועזעים ובעיקר חסרי אונים, נוכח הטירוף האוחז במאדסן, שממשיך וחותך את אוזנו של השוטר. הניגוד הקיצוני בין האקט הפסיכוטי והמדמם ובין הקצב והאווירה הנונשלנטית של השיר הוא כמעט האנטיתזה לזו של "Down in Mexico" ובכלל - ברוב הסצינות המוזיקליות של טרנטינו, יש התאמה כמעט מושלמת בין אופי הסצנה ובין אופי השיר המלווה אותה. במקרה הזה, פרט להתאמה בין תנועות הריקוד של מאדסן ובין המוזיקה, מדובר בקונטרסט מוחלט ומאוד חריג בשפה הקולנועית של זמנו, בין לחן לתוכן. וזה מה שהופך את הסצנה הזו לכה בלתי נשכחת.    

"במהלך האודישן אמרתי לשחקנים שרציתי שיבצעו את סצנת העינוי בזמן שאשתמש בשיר הזה, אבל שהם יכולים לבחור איזה שיר שהם רוצים", סיפר טרנטינו בראיון למגזין ה"רולינג סטון". "כמה מהם באמת בחרו בשיר אחר, אבל כמעט כולם חזרו אלי עם 'Stuck in the Middle'. הם סיפרו שניסו לחשוב על שיר אחר, אבל זה ללא ספק האחד. בפעם הראשונה שביצעו מולי את הסצנה לצלילי השיר הזה, והבחור באודישן אפילו לא ביצע אודישן מוצלח במיוחד, זה הרגיש כמו לצפות בסרט. חשבתי לעצמי 'או אלוהים, זו הולך להיות אדיר'”. 

(Bang Bang (My Baby Shot Me Down)" (1966" מתוך "קיל ביל" (2003)

סונו בונו, בעלה של שר, כתב אותו לאישתו במסגרת קריירת הסולו שלה, והוא יצא לראשונה ב-1966 כחלק מאלבומה "The Sonny Side of Cher". "באנג באנג" היה לסינגל הראשון של שר שנמכר בלמעלה ממיליון עותקים, ולאור העובדה שהיה כל כך מוצלח ומצליח – לא מעט אמנים בחרו להעניק לו קאברים. למעשה, רשימה די ארוכה של מוזיקאים רצו להפוך אותו לחלק מהרפרטואר שלהם; ביניהם סטיבי וונדר כבר בשנת יציאתו, הזמרת הצרפתית-איטלקית-מצריה דלידה ב-1967, קליף ריצ'ארד ב-1970, פול וולר ב-2003, הרקונטורז של ג'ק ווייט ב-2014 (אותה שנה בה עשו זאת יחד דיויד גואטה וסקיילר גריי, וגם ליידי גאגא), דואה ליפה ב-2017 וכמובן פרנק סינטרה ב-1981. אבל אולי הגרסה המפורסמת מכולם הייתה זו של בתו, ננסי סינטרה, והסיבה לכך היא כמובן השמעתה כחלק מסיפור נקמתה של הכלה בסרט הראשון בצמד סרטי "קיל ביל". 

סינטרה הקליטה את השיר כבר בשנה בה הוקלט על ידי שר, וכללה אותו באלבום הבכורה שלה מ-1966 "How Does That Grab You", שם היה לשיר שחותם את התקליט. טרנטינו, לעומת זאת, בחר דווקא לפתוח את היצירה שלו עם השיר, כשהוא מעניק לו פרשנות ויזואלית אודות כלה ביום חתונתה, חתונת דמים כך מסתבר, דבר המניע אותה לנקמה ואת הסרט כולו. 

"אחד הדברים שאני עושה כשאני מתחיל לחשוב על עלילה של סרט הוא ללכת לאוסף התקליטים שלי ולמצוא את סיקוונס הפתיחה שלי, מוזיקה שהסרט ינוע לקצבה", סיפר הבמאי ל"לוס אנג'לס טיימס". "('באנג באנג') היה בראשי כבר לפני שש שנים, כשהגיתי את הרעיון של 'קיל ביל'. יחד עם כל הסיפור, עלה לי הרעיון להשתמש בו כבר בפתיח... אני חושב שיהיה לכם קשה להאזין לשיר הזה לאחר שצפיתם בסרט, מבלי לחשוב על הכלה שכובה בכנסייה".

• קייטי פרי מואשמת בהטרדה מינית

• ההפקה הכי גדולה שנעשתה בישראל

• מעצבת: "הדוגמנית לי לוי ניצלה אותי"

• "האמת תצא לאור": האקס של דנה גרוצקי מגיב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו