הנשיא טרומן

על כריכת קובץ "כל הסיפורים" של טרומן קפוטה פרוש צילום שלו חבוש כובע "דרבי" בסגנון צ'רלי צ'פלין, פניו מתוחות, לכאורה לא מסגירות שום הבעה, אבל כולו אומר ליצנוּת. חולצתו המכופתרת פתוחה עמוק לתוך החזה, ידו נשלחת אל הכובע, כאילו הוא עומד להסירו ולהשתחוות לקהל בתום האקט. אם יש מקום שבו נדמה לרגע שהמסיכה נקרעת, אלה העיניים, שעגמומיותן כאילו מתריסה כנגד המסיכה. אבל לאחר השתהות נראה שגם מבט זה מתעתע, מודע למשחק, יודע שהוא חלק ממסיכת הליצן. 

ההתייחסות לעטיפת הספר מתבקשת כשעוסקים בקפוטה, שלדמותו הכריזמטית, המשחקית כל כך, יש תפקיד מרכזי בתחייה המחודשת של כתביו בארה"ב. קובץ הסיפורים הנוכחי יצא במקור באנגלית בשנת 2004, סמוך ליציאת הסרט "קפוטה", בכיכובו של פיליפ סימור הופמן המנוח (שזכה בין היתר באוסקר על התפקיד). מאז הסרט, יצאו בזה אחר זה שורה של ספרים, בהם אוספים של מכתביו ומאמריו, ולאחרונה גם אוסף סיפורים מוקדמים מאוד, שקפוטה כתב כנער ולא התפרסמו בחייו (אלה אינם נכללים בקובץ הנוכחי).

איני יודעת אם צירוף הזמנים בין פרסום הקובץ הזה במקור, בארה"ב, לבין יציאת הסרט עליו היה מתוכנן או מקרי, אבל בפועל אי אפשר שלא לקרוא את הסיפורים על רקע דמותו האיקונית של קפוטה, עם לבושו האקסצנטרי וקול הפלצט המאנפף שלו, כפי שנחקקה בזיכרון בין השאר בקולנוע. ההשוואה אינה בהכרח לטובת הסיפורים; קפוטה, שלצד ספריו המפורסמים ביותר, הנובלה "ארוחת בוקר בטיפאני" והרומן הלא-בדיוני "דם קר", נחשב בעבר גם לאמן של הסיפור הקצר, מגלה כאן צדדים פחות מוצלחים. גם אם כמה מהסיפורים טובים, סביר להניח שאחרים לא היה מתורגמים לעברית כעת ומתפרסמים מחדש, אילולא היו חלק ממסלול התפתחותו של אייקון תרבותי.

כריכת הספר

הספר מזמין קריאה התפתחותית כזאת, משום שהוא מסודר בסדר כרונולוגי ולא על פי הקשר או מיקום (וכך סיפורים ניו-יורקיים באים כאן לצד סיפורים על הדרום בארה"ב). הסיפורים נכתבו על פני חמישה עשורים – רובם משנות ה-40, בזמן מלחמת העולם, והמאוחר ביותר משנת 1982 – והקריאה בהם חושפת את השינויים שעבר סגנונו של קפוטה. אם רבים מהסיפורים הראשונים מגלים דרך סדרה של דיאלוגים ואבחנות דקות את הזיוף והאטימות של בני המעמד הגבוה – המצליחים להרחיק מחייהם את המלחמה עד המפגש "המפתיע" איתה (דרך פליטים, חיילים) – הסיפורים המאוחרים כבר כוללים מונולוגים פנימיים ארוכים, והם עסוקים בחיים הרגשיים של הדמויות יותר מאשר בביקורת חברתית או מעמדית.

הסיפורים הטובים ביותר בקובץ הם, אולי שלא במפתיע, המאוחרים יותר, ובמיוחד אלה האוטוביוגרפיים, המתארים את ילדותו של קפוטה באלבמה ש"בדרום העמוק" של אמריקה. בעוד הוריו ניהלו עליו קרב משמורת ארוך, הוא נמסר לקרובי משפחתה המזדקנים של אמו, ונקשר במיוחד אל הצעירה שביניהם, בת 60, שהיתה "החברה הכי טובה שלו". בסיפורים אלה – "זיכרון מחג המולד", "חג מולד אחר" ו"האורח של חג ההודייה", שכולם כבר קלאסיקה אמריקנית והתפרסמו בקבצים רבים – מתפרצת הסנטימנטליות של קפוטה, שבסיפורים המוקדמים יותר עוד נשארת מאופקת, ועם הסרת העכבה משתחררת הכתיבה שלו בכל דבשיותה. 

הסיפורים המוקדמים יותר מעידים לא פחות מאשר על מגבלות כישרונו של קפוטה, על אופנות שחלפו: דוגמה אחת היא הסיפור "הצד שלי בעניין" שמציג מונולוג של צעיר המנסה להוכיח לשומעיו את חפותו ומוכיח ההפך, בהפגנה טכנית של ז'אנר ה"מספר בלתי־מהימן" שהיה פופולרי מאוד בין סופרי התקופה; דוגמה נוספת היא הסיפור "מרים", המזמין שני כיווני פרשנות, הן כסיפור מסתורין והן כסיפור פסיכולוגי, בסגנון "טבעת החנק" של הנרי ג'יימס, טריק שמאז שומש עד זרא ואיבד הרבה את עוקצו. 

חלק מקסמם של הסיפורים הללו במקור האנגלי, גם הפחות טובים מביניהם, טמון בכך שניתן לשמוע דרכם – בסגנונם הקליל, האלגנטי – את הניגון החתולי של קפוטה, שקולו מעקם גם את המשפטים הסתמיים ביותר, מכניס בהם מין סלסול בקצוות, כמו סימני שאלה שמשאירים את המשפטים ללא סיגור וללא קיבוע. אבל הקסם הזה, שמתרחש באנגלית, הולך לאיבוד בתרגום לעברית, שנצמד למשמעויות המילוליות על חשבון המוזיקליות של המקור. ואולי זה למעשה חלק מהבעיה הכרונית של התרגומים מאנגלית לעברית, שלמרות הנגישות העצומה של שפת המקור, דווקא בהם מלאכת התרגום מצטמצמת, מבטלת את עצמה. 

המבחר הלא-מסונן של סיפורים מאפשר לנו מבט קרוב ורחב יותר אל החומרים מהם נבנית יצירתו של קפוטה: למשל אל ניצני יצירתו המפורסמת ביותר, "בדם קר", שבה התחקה אחר שני רוצחים שרצחו ארבעה בני משפחה מקנזס בשנת 1959, במשיכה המוקדמת שלו לדמויות של בודדים, הוזים ואובדי דרך, וכן בעיסוק העקיף בהומוסקסואליות (דרך ידידות בין גברים או דמויות אנדרוגיניות), שיעמיק וישתכלל מאוחר יותר ב"בדם קר". אבל מבחר מצומצם וממוקד יותר של סיפורים (למשל, של כמה מ"סיפורי אלבמה" הנוסטלגיים, או של מיטב סיפורי "החברה הגבוהה") היה עושה איתם יותר צדק.

קפוטה של הסיפורים בקובץ זה אינו מהלך קסם בדומה לדמותו הקולנועית והטלוויזיונית: בעוד האיש בשר ודם, שמת ב־1984, עדיין נראה בהופעות האלה (שכמה מהן עדיין זמינות לצפייה ביוטיוב) כריזמטי ומלא ברק, הסיפורים הקצרים שלו ברובם התיישנו. אין זה גורע מהדמות האיקונית שלו, אולי להפך: כמו בצילום שעל הכריכה, גם כאן הצדדים הפגיעים שבו מתכנסים, בסופו של דבר, לחלק מהקסם של דמותו. √

כל הסיפורים / טרומן קפוטה

מאנגלית: רחל פן; פן, 311 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו