"תמיד חלמתי לשחק ב...(הכניסו כאן שם של מועדון גדול)" הוא משפט מעצבן שכדורגלנים אומרים. קודם כל, לכו תוכיחו שבאמת חלמתם על זה. חוץ מזה, לא רק שהמשפט הזה לרוב נאמר בדיעבד, כלומר במעמד החתימה ובכדי לרצות את הקהל והתקשורת, הוא גם בנאלי וגנרי להחריד.
הרי מי לא חולם לשחק בברצלונה או בריאל, ביונייטד או בליברפול, ביובה או במילאן, במכבי ת"א או במכבי חיפה; במילים אחרות: מי לא חולם לקדם את הקריירה שלו מבחינה מקצועית, וכמובן כלכלית? זה משפט מעצבן כי הוא מקטין את המונח הבומבסטי שנקרא "הגשמת חלום". בגללו נדמה שבעולם הכדורגל כולם חולמים, וכולם מגשימים. איפה ההוכחות? המרדף אחר החלום? הכמיהה להגשמה? כנראה אצל דניאלה דה רוסי.
יממה אחרי שחגג 36, נחת אתמול הקשר האיטלקי בבואנוס איירס כדי לעשות בדיוק את זה: להגשים חלום. כמה שבועות אחרי שסגר פרק של 18 שנים במדים של רומא, הגיע דה רוסי למסקנה שבשלו התנאים להפוך את הפנטזיה הפרועה שלו למציאות. אחרי שהתקבל על ידי מאות אוהדים שהכינו עבורו שלטים באיטלקית, הוא עבר בדיקות רפואיות ויחתום על חוזה לשמונה חודשים בבוקה ג'וניורס - מועדון שנכנס לליבו לפני שנים ארוכות.
שלא כמו אותם שחקנים שחושפים לפתע אהבה פרועה לקבוצה החדשה שלהם, דה רוסי תמיד הודה בחיבה שלו לאימפריה הארגנטינאית. "אני תמיד אהיה אוהד של רומא", אמר בראיון ישן, "אבל מאז שהייתי קטן יש לי חיבור לבוקה". שלא במפתיע דייגו ארמנדו מראדונה הוא האחראי הגדול לכך, אך גם אצטדיון הבומבונרה ("התאהבתי במגרש הזה") והאוהדים בכחול־צהוב תרמו לקליק. "אני מת על התשוקה שלהם", סיפר לפני כמה שנים, "אם יום אחד אעזוב את רומא, הייתי רוצה להיות שם כדי לחוות משהו חדש".
בעיני דה רוסי, בוקה היתה חלום במובן הפנטזיונרי שלו. דבר נשגב, רחוק, לא מוחשי. מכיוון שראה את עצמו מסיים את הקריירה ברומא, קבוצת נעוריו וחייו, הרשה לעצמו הקשר לפלרטט עם יעד אקזוטי שכזה. אלא שברגע שהבעלים האמריקני של הג'יאלורוסי החליט לא לחדש לו את החוזה, נפתח בפניו עולם של אפשרויות. פיורנטינה, מילאן, סמפדוריה ובולוניה ניסו לקפוץ על המציאה - אלוף עולם מ־2006 בהעברה חופשית - אבל דה רוסי היה נחוש לא לשחק באיטליה בקבוצה שאינה רומא. ה־MLS ירדה מהפרק, סין לא עמדה עליו, וכך נותרה בוקה.
דה רוסי והמשפחה במשחק האחרון ברומא // צילום: GettyImages
בעזרת ניקו בורדיסו, ששיחק עם האיטלקי ברומא ומשמש היום מנג'ר בקבוצה הארגנטינאית, נסגרו כל הפרטים שהביאו את דה רוסי לאהובתו הדרום־אמריקנית. "שלום דניאלה, אני לא מכיר אותך אישית", מיהר לברך מראדונה, "אני מבטיח לך שאתה תהיה בסדר עם בוקה ואיתי. אני שולח לך נשיקה וד"ש למשפחה".
בלי קשר לברכה המשונה של דייגו, שאפילו השווה בין חולצת המועדון לג'נארו הקדוש, יש משהו אחר בהחתמה הזאת. לפני עניינים מקצועיים, תהיות לגבי ההשתלבות בקבוצה של גוסטבו אלפרו ועניין ההתאקלמות בכדורגל הארגנטינאי ובגביע הליברטדורס, החיבור של דה רוסי לבוקה הוא קודם כל חיבור מרגש, מיוחד, ובמידה רבה חלומי.
הוא יוצא דופן בעידן שבו רגש הוא המניע האחרון של שוק ההעברות. דה רוסי, זן נכחד של שחקנים נאמנים לסמל, אחד שלאורך כל הקריירה הלך אחרי הלב ולא אחרי כסף או תארים, מגיע למועדון שתשוקה היא סמל ההיכר שלו. לא סתם בארגנטינה, באיטליה ובכל רחבי העולם מסקרים את המעבר הזה בפומפוזיות שחורגת מהתחום המקצועי. הרי זה לא משנה אם דה רוסי יצליח או ייכשל בבוקה, בעצם המעבר שלו הוא הוכיח שגם כדורגלים בני 36 שעברו הכל יכולים להגשים חלומות - באמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
