שנה לשביתת הלהט"ב: מה השתנה?

בדיוק שנה עברה מאז מחאת הלהט״ב (יסלחו לי טהרני הלהטבפא״ק, זה שובר לי את השיניים...), שאליה יצאנו בדרישה לתקן את חוק הפונדקאות כחלק מהמאבק לשוויון זכויות מלא. היינו בטוחים שהנה, ״הקהילה״, אותו מושג אמורפי, הקהילה שאף פעם לא ברור לי איפה היא מסתובבת, הרימה את ראשה ומעתה הדברים ייראו אחרת.

• זה נכון: שני גולדשטיין ועדי כרמלי בזוגיות

• טיפולי המרה: מה אתם הייתם עושים?

"זה לא חופש הביטוי, זהו חופש השיסוי". יוסי צברי // צילום: מיכאל ליאני

• הסיקור המלא: עומר אדם בפארק הירקון

• תכירו: החברה החדשה של בן-אל תבורי

שנה עברה, ומעניין לבדוק מה השתנה מאז. ובכן - לא הרבה. חוק הפונדקאות לא שונה, זוגות חד מיניים עדיין לא יכולים להירשם כהורים לילדיהם המשותפים ועל נישואין חד מיניים אין בכלל על מה לדבר.

חברות הקהילה הטרנסית עדיין חוות אפליה וניכור, עדיין נאלצות להיאבק על פרנסה בכבוד ומתקשות לשרוד את חיי היומיום. לראייה, בשלושת החודשים האחרונים בלבד היו כבר שני מקרי התאבדות.

מה השתנה מאז? לא הרבה. הפגנת הלההט"ב, 22.7.18 // צילום: גדעון מרקוביץ'

אם כל זה לא מספיק, הנה מגיע שר החינוך ומתדלק עוד יותר את המחשבה שלהיות הומו זה משהו שצריך להתבייש בו ו״לתקן״ אותו. קוראים לזה בשם מכובס, "המרה", אבל משתמע מזה שמשהו בנו מצריך תיקון. זה הרבה יותר גרוע מלהגיד "שיעשו מה שהם רוצים בבתים שלהם, אבל לא מול העיניים שלי, זה מגעיל אותי".

לצד אלה יש לומר ביושר שבפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל יש בפרלמנט שר גאה (בממשלת מעבר זמנית) ומפלגה שעומד בראשה יו״ר גאה (מרצ), אך אלה הם פירות המאבק שהחל לפני יותר מ-20 שנה, ולא תוצרים של השנה האחרונה.

עם זאת, בעקבות המחאה קמו כמה קבוצות אקטיביסטיות קטנות שממשיכות להיאבק ולחתור לשוויון ואף מבצעות אקטים חתרניים תוך סירוב לשבת בשקט מול גילויי להטופוביה. יש גם הרבה יותר נראות להט״בית במרחב הציבורי. או שמא זה רק תוצר לוואי של האירוויזיון?...

וברצינות - המאבק שלנו עדיין בעיצומו ואחריתו מי ישורנה. בתוך כל זה למדתי דבר חשוב – אני טרוריסט. אני טרוריסט שמשליט ״טרור להט״בי״ על אנשים שכל חטאם הוא שרצו להביע את דעתם. וכי יעלה על הדעת שבדמוקרטיה נאורה כמו שלנו, נשלול מן הציבור דבר בסיסי שכזה?

מ"המרה" משתמע צורך בתיקון. יוסי צברי // צילום: דן בן ארי

בואו נהיה ברורים: לומר שהומו זאת בעיה בראש שמצריכה תרופות זה לא חופש הביטוי - זה חופש השיסוי. לתלות שלטים המכריזים שרק אבא ואמא הם משפחה נורמלית, כמוה כהכרזה שכל מי שאיננו סטרייט - הוא לא נורמלי. אין זה חופש הביטוי, כי אם שנאת האחר והתרת דמו.

דני כץ וליז טרובישי נרצחו לפני עשור (1.8.2009) בברנוער בתל אביב, בדיוק בגלל זה. מי שקטף את חייהם, אגב, עדיין מסתובב חופשי.

להעלות פוסט לפייסבוק שבו אינך מבינה למה אי אפשר לקבל את העובדה הפשוטה שהומואים נוגדים את כל מה שאת מאמינה בו, שווה ערך לאנטישמי שישאל למה אי אפשר לקבל את העובדה שהוא פשוט שונא יהודים. זה לא ריבוי דעות, אלה גילויי שנאה. זאת אלימות. זה חושך.

ועל כן אסור לומר דברים כאלה, או לכל הפחות - אסור להשמיע אותם בציבור.

ומי שחושב אחרת, שיעשה את זה בבית שלו, לא מול העיניים שלי.

זה מגעיל אותי.

יוסי צברי יעלה את המופע "חפלת ספוקן וורד" עם הלהקה, ביום חמישי, ה-1.8 בתאטרון ענבל (סוזן דלל, ת״א) בשעה 21:00.

• "אני סטרייט, נשוי לאישה, ולובש בגדי נשים"

• גננת מתעללת: מה אתם הייתם עושים?

• "הרגתם אותי": מייקל לואיס מגיב לסערה שיצר

• הכבאים: לא נשתף פעולה עם ליהיא גרינר

• רוצים להשאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו