"אני אנתרופולוג ואני משורר, וזה באותו ראש. יש את האנתרופולוגיה, ובאופן רחב יותר - את האקדמיה, שיש לה פרספקטיבה מחקרית, שמתבוננת, חוקרת, אוספת, מנתחת ומכלילה. ויש את השירה, שהיא טוטאלית ויש בה ביטוי לכל החושים, והיא משהו אחר לגמרי. השירה והאנתרופולוגיה מזינות אחת את השנייה, ועל אף השוני ביניהן, בשתיהן יש ניסיון לדעת, להבין ולבטא מיהו האדם ומה קורה כאן", מספר המשורר והפרופסור לאנתרופולוגיה זלי גורביץ' על מערכת היחסים שבין שניים מהאלמנטים המרכזיים בחייו, בראיון הנערך עמו לרגל יום הולדתו השבעים.
יש דבר-מה משחרר בכתיבה האישית השירית שלך, לעומת כתיבה מחקרית?
"לגמרי. בכתיבה האקדמית יש נוסחתיות רבה יותר, משום שבסופו של דבר, האקדמיה היא מוסד שיש לו כללים הרבה יותר נחרצים, ויש בו תכתיבים – איך לכתוב ואיך להסביר ואיך לנמק ולבסס את הדברים, ועצם כך שצריך הקדמה וצריך הערות שוליים, ועוד – ואי אפשר בלי כל אלה", משיב גורביץ', שכיהן בעבר כראש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. "בשירה, לעומת זאת, זה גוף ראשון. יש קצב, יש משקל. אם באנתרופולוגיה חוקרים את היליד, אז בשירה ניתן לומר שהמשורר הוא גם היליד עצמו וגם האנתרופולוג – הוא מתבונן בעצמו ומקשיב לעצמו, והילידות שלו כבר מושפעת מהיצירות שלו".
"כשיוצר כותב שיר, הוא כותב אותו קודם כל לאוזן של עצמו, גם אם הוא מדמיין את אוזניהם של אחרים". זלי גורביץ' // צילום: ויקיפדיה
עד כה הוציא גורביץ' שלושה עשר ספרי שירה פרי עטו, הנפרשים על פני למעלה מארבעים שנות כתיבה ויצירה. הראשון שבהם, "קטעים מחלום פתוח", מקבץ יחד שירים שכתב בין השנים 1976-1979. ספרו "יום יום", שראה אור בהוצאת "עם עובד" ב- 2002, זכה בפרס קוגל. במהלך השנים פרסם גם תרגומים ליצירותיהם של משוררים אמריקאים, מסות על כתיבה וכן מאמרים רבים.
עם השנים פיתחת חוסן מסוים בפני ביקורות על שירתך?
"יש פרופורציות. כבר שמעתי וראיתי הרבה, ולכן ביקורות הן כבר בעלות חשיבות פחות גדולה עבורי. דברים נאמרים, חלקם נעימים, חלקם פחות. כך גם לגבי ביקורות טובות ונפלאות – הם אמנם מאוד מענגות, אבל גם הן נלקחות בפרופורציה. זה אחד מיתרונות הגיל", מוסיף גורביץ' בחיוך.
"העברית החדשה, הישראלית, פתחה לנו את האוזן"
את יום הולדתו השבעים מציין גורביץ' במסיבה ספרותית הנערכת לכבודו, פרי יוזמתם של ספיר יונס ונצר לאו, שספרי שירה פרי עטם עתידים לראות אור בקרוב בהוצאת "מקום לשירה". יונס נחשפה לשירתו של גורביץ' בספרו "דבל קליק", "עוד מהבית, עוד לפני שהשירה סחפה אותי בזרם"- כך היא מתארת, והזמינה אותו להתארח באירוע שירה שהפיקה. לאו התוודע לכתיבתו של גורביץ' דרך המלצתה של ספיר על ספרו "קטעים בחלום פתוח", שבעקבותיה, הוא מספר, קרא מספריו הנוספים ויזם פגישה בה העניק לו גורביץ' עצות מניסיונו בכתיבת שירה.
ספיר יונס ונצר לאו // צילום: יח"צ
"זלי כותב שירים שיש בהם אורך נשימה המתאים לדור הנוכחי. הוא אוקיינוס מופלא, ושירתו מכילה גם ריצה למרחקים ארוכים", אומרת יונס, שגם צפויה להנחות את האירוע. "הוא אשף במלאכת השיר ובאצבע קלה בונה עולם שירי בשפת יום-יום ששומרת על גובה ועל יהלומיות. אנחנו מחפשים את הערכים האלה בשירה. חשוב לנו לדבר את שפת העת ולהשמיע את קול הדור, וגם לשמור על שפת השיר ועל רמה ספרותית.
לאו מוסיף: "משהו בבדיון המרחף על שפה קלה ועשירה כאחד הוא מיוחד לזלי ולשירתו. זלי הוא דמות לחיקוי בשבילנו. אנחנו רואים בו מנטור ואבן דרך בספרות ורוצים להציע לצעירים נוספים ללכת בעקבותינו. יש בשירתו בשורה ספרותית שרלוונטית למציאות היום וחשוב לנו לתת לה במה".
זלי, במהלך הערב, משוררים יקראו משיריך וידברו עליהם. איזו תחושה זו כשמישהו אחר קורא בקול את שיריך? כל קריאה היא פרשנות אחרת?
"כל קריאה היא פרשנות אחרת, שתלויה בקורא או בקוראת. יש כל מיני דרכים לקרוא את אותו שיר, ושיר הוא דבר שפתוח לדעות. זה תמיד מעניין אותי לשמוע קריאות של שיריי, ופעמים רבות זה מאוד רחוק מהדרך שבה אני קורא את השירים - אני קורא אותם דומה מאוד לאיך שכתבתי אותם.
"כשיוצר כותב שיר, הוא כותב אותו קודם כל לאוזן של עצמו, גם אם הוא מדמיין את אוזניהם של אחרים. כל אחד, לפני שהוא קורא את השיר, הוא גם שומע את השיר אחרת. אני בעצם שומע לא רק את הקריאה שלו, אלא גם את השמיעה שלו – את האופן שבו הוא שמע את השיר כשהוא קרא אותו לעצמו".
גם לזמן החולף יש השפעה על הקריאה, ומעניין לראות כיצד נקראת היום שירה שנכתבה לפני אי אילו שנים.
"לפני כמה שנים כתבתי ספר על מגילת קהלת. ב'קהלת', שמעתי דברים ומשחקי צלילים שמשנים משמעות. במשך כאלפיים ושלוש מאות שנה, נכתב רבות על 'קהלת' – ואף אחד לא שמע את זה".
איך אתה מסביר את זה?
"אני חושב שהעברית החדשה, הישראלית, פתחה לנו את האוזן באופן כזה שלא היה קיים עד עכשיו, ולכן יש משהו שהיום מאפשר לשמוע את זה, אחרי כמאה דורות", הוא משיב. "כך גם ב'שיר השירים' – אני פתאום שומע את הפתיחה אחרת, באופן שלא ראיתי בפירושים שנכתבו. יכול להיות שזה מקרי, יכול להיות שזו העברית, יכול להיות שזה משהו אחר. מעניין שהיום אפשר לשמוע את מה שהכותב כנראה שמע בכתיבתו, אבל אחריו לא שמעו".
סיבה אפשרית נוספת היא שאנו נוהגים לקרוא רשימות על היצירה, ולא את יצירת המקור. אנו ניזונים ממה שאחרים כבר קראו ופירשו עבורנו. הדבר מקבל משנה תוקף כאשר מדובר ביצירות מתורגמות.
"לכן צריך לפקוח תמיד מחדש את האוזן, להסתכל מחדש על היצירה כמו פשט. אנחנו לא נפטרים מהמסננות שסיננו את היצירה עבורנו, אבל אנחנו יכולים לפתוח את האוזן ולומר – רגע, יש כאן עוד משהו. לצד כל מה שכבר שמענו וידענו, ולפעמים על חשבון זה".
• גננת מתעללת: מה אתם הייתם עושים?
• "הרגתם אותי": מייקל לואיס מגיב לסערה שיצר
• הכבאים: לא נשתף פעולה עם ליהיא גרינר
• רוצים להשאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו