"ארגנטינה תקעה לנו סכין בגב"

חאבייר (חיים) מירופולסקי יושב בביתו בערד. "פה מצאתי את הפינה שלי ואת השקט", הוא משתף, "טוב לי". את היום ההוא, לפני 25 שנה, הוא זוכר מצוין. "באותו בוקר הייתי במשרד בקומה הרביעית, ואז היה הפיצוץ", הוא נזכר, "תוך שניות הכל קרס". מירופולסקי היה אז בן 23, עובד מחלקת הרווחה במשרדי האמי"ה בבואנוס איירס. "חמש שעות הייתי קבור מתחת להריסות עד שהוציאו אותי. אחר כך הייתי חודשים ארוכים בבית חולים, עברתי שיקום של כמעט שנה וחצי. הלם, כעס - הכל עבר אז".

בשנת 2000 החליט לעלות לארץ. הוא עלה לבדו, ההורים העדיפו להישאר בארגנטינה. "תמיד חלמתי לעלות ארצה ופינטזתי על הרגע, אבל אין ספק שהפיגוע היה הטריגר. זה עזר לי לקבל החלטה, וברגע שסיימתי שיקום, סידרתי את נושא העלייה. ואני שמח על ההחלטה: כאן אני חש מוגן, כפי שלא חשתי שם לפני ואחרי הפיגוע".

לדברי מירופולסקי, אחרי הפיגוע בבניין אמי"ה החלו היהודים לחשוש שמא הפיגוע הזה לא יהיה האחרון. "ההורים לחצו שאפסיק לעבוד במשרדי אמי"ה. היתה להם תחושה שמשהו יקרה. תמיד אמרתי שלא אכנע לפחד, ובטח לא לטרור. אבל כן חשנו שיכול להיות משהו חמור יותר. הרי כמו רוב היהודים, הרגשנו קודם כל ארגנטינאים ואחר כך יהודים. אמרנו, 'אנחנו רחוקים מהמזרח התיכון, למה שזה יקרה אצלנו?' - וזה קרה. מאז זה שינה לכולם את המנטליות. אנשים התחילו לפחד. להיזהר. בכל מוסד יהודי, ציבורי ופרטי, החלו להציב אבטחה מוגברת. זו טראומה שתלווה את כולם לעד".

הריסות הבניין // צילום ארכיון: אי.אף.פי

25 שנה אחרי הפיגוע, וגם למירופולסקי חורה שלא נמצאו האשמים ואין מורשעים. "יש חוסר אמון מוחלט בכל הממשלות שהיו בארגנטינה", הוא קובע, "אני מרגיש נבגד. מבויש. לא ייתכן שאין אחד מאחורי סורג ובריח. פה מערכת המשפט עושה צדק. שם? כלום. באו להרוג אותנו כי אנחנו יהודים. והנה, 25 שנה עברו, והתחושה היא שלא רוצים לתפוס".

את הפיצויים בעקבות הפיגוע קיבל מירופולסקי רק לפני ארבע שנים. לשם קבלתם, הוא נדרש להגיע לארגנטינה ולעבור בדיקות רפואיות, ולהוכיח לכאורה שהפגיעה הותירה בו צלקות. "זו היתה בדיקה משפילה. מזל ששמרתי את כל המסמכים כשעליתי. לקח שנים עד שנתנו פיצוי: הנשיאה קירשנר יזמה אותם כדי להשתיק את הקהילה, לאחר שנודע על ההסכם המפוקפק עם האיראנים, של סחר תמורת טיוח בקשות ההסגרה".

מירופולסקי, אחד מארבעת הניצולים מהפיגוע שחיים בארץ, מסכם: "נשארתי בחיים כדי לספר, שאנשים לא ישכחו. לא אפסיק לצעוק את צעקת המשפחות. עם ארגנטינה אני ביחסי אהבה־שנאה. זו המדינה שנולדתי בה, אך גם המדינה שבה רצו להרוג אותי. אני 25 שנה חי עם תחושת בגידה. תקעו לי סכין בגב ולא נעשה צדק".

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו