"אני כותב עכשיו מחזה וקומדיה רומנטית, כך שיש המון תשוקה"

שמעון גרשון || בן 41. מבכירי כדורגלני ישראל. שיחק בהפועל ת"א, בבית"ר י־ם ובנבחרת הלאומית. יזם וסופר. נולד ביפו, גר בתל אביב. נשוי לשחקנית והדוגמנית מלי לוי, אב לשלושה. "המכשף מברזיל", השלישי בסדרת הספרים שכתב, "סודות הכדורגל של נועם", יצא החודש לחנויות

 מתי בכית בפעם האחרונה?

"בהשקה של הספר החדש שלי, לפני חודש. היה רגע מאוד מרגש שעלו לי בו דמעות. העברתי נאום עם מצגת מול קהל גדול של כמה דורות של שחקני כדורגל, כאלה ששיחקו לפניי, כאלה ששיחקו איתי, כאלה שמשחקים היום וכאלה שעוד ישחקו. זה היה רגע מדהים לספר לכולם על החוויה שלי, על הכתיבה, על המשחק ועל הפרישה מכדורגל. זה היה משהו מאוד־מאוד חזק, וזה חנק אותי. אני בכלל נוראי במסיבות עיתונאים: בכיתי בפרישה שלי, עם דמעות, ואני לא יכול לברוח מזה. אם צריך אני בוכה, ואני חושב שלהיות ציני כלפי רגש זה דבר נוראי. גברים לא בוכים? בסוף, על המגרש, שחקני כדורגל בוכים כמו ילדות, אבל ברגעים טובים, ברגעי קיצון. כשזכינו בגמר גביע המדינה זו היתה חבורה של 20 גברים מתחבקים ובוכים מרוב אושר".

 מתי בפעם האחרונה היית בחדר לידה?

"לפני כמעט שלוש שנים, בלידה של דניאל, הקטן שלנו. הייתי בכל הלידות של הילדים שלי. הייתי חלק פעיל, אני מהעולם של הדולות. בלידה הראשונה באנו עם כריות ומערכת סטריאו והבאנו המון ציוד מהבית. בלידות הבאות כבר הבנו את הקונספט. היו רגעים בלידות שהייתי צריך להוציא את המאמן שבי ולתת הרבה מוטיבציה, אבל אני לא לוקח קרדיט, אני רק עודדתי. כאבא, כתבתי תוך כדי שהחלפתי חיתולים וכתבתי באינטנסיביות של ילדים קטנים. אני אבא פעיל ומעורב מאוד".

 מתי בפעם האחרונה שיחקת כדורגל עם הילדים?

"עם נועם אני משחק קצת, כי הוא מתאמן ומשחק כבלם בהפועל ת"א. במסיבת הסיום שלו היה משחק של הורים נגד ילדים, ותקשיבי, ההורים מטורפים. מה שהכדורגל מוציא מהם - צריך לצלם את זה. מנערים גדרות, משתוללים וצועקים. לפעמים גם אני תופס את עצמי ככה, ברגעים מביכים. משחק ההורים נגד הילדים נועד להראות להורים, 'אתם צועקים כל השנה? בואו, תנסו לשחק בעצמכם, יא עגלות'. עם נועם אני נזהר מאוד כי מצד אחד יש לי המון מה לתת לו בתחום, אבל מצד שני זה יכול ליצור אצלו התנגדות של 'די, אבא, אכלת לי את הראש'. הרבה פעמים הוא מבקש ממני עצות, ואני נותן לו את הפידבק האמיתי שלי. הוא מקבל את זה, ייאמר לזכותו".

מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?

"שלשום, רצתי בים. אני רץ ורב עם עצמי המון, 'אולי מספיק? אולי תפסיק?' אני כל הזמן צריך לעודד את עצמי, תוך כדי ריצה, ואני במלחמה לא להפסיק לרוץ. אני משתדל לרוץ שלוש פעמים בשבוע".

 מתי בפעם האחרונה קראת ספר?

"אני קורא על בסיס קבוע. עכשיו אני קורא את 'שיחות עם אלוהים' של ניל דונלד וולש. זה ספר שצריך לחזור אליו, מאוד מומלץ. הוא עשה לי סדר עם המושג שנקרא 'אלוהים'. גדלתי בבית מסורתי, מרוקאי, ובתוך הדבר הזה מתלווים למסורת כל מיני פחדים שאתה גדל איתם. אני שומר על מנהגים יהודיים שמייחדים אותנו כשבט, ואני חושב שזה מגניב. בפסח האחרון נסענו, המשפחה, לתאילנד, ואפילו שם שמרנו על כשרות, ולא אכלנו לחם. גם את יום כיפור אנחנו שומרים, מהמקום שזה מה שמייחד אותנו כעם, לאו דווקא מהמקום הדתי". 

 מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?

"אתמול. אנחנו מדברים בכל יום כמה פעמים. אנחנו מאוד קרובים. היא דואגת לכל מה שהילדים שלה צריכים. גדלנו בלי אבא, הייתי בן 3 כשהוא נפטר, והיא לא החסירה מאיתנו כלום בשום שלב בחיים, כולל בכדורגל. היא ליוותה אותי לכל המשחקים כילד ובבוגרים, ואני חושב שהיא נהנתה מאוד מהקריירה שלי. היום, כאבא, אני רואה את הבן שלי נועם משחק בהפועל ת"א, ומבין את ההתרגשות שהיא עברה כשאני שיחקתי מול מילאן וצ'לסי, בגמרי גביע בארץ ובמשחקי נבחרת".

 מתי בפעם האחרונה הלכת להופעה?

"לפני שבועיים, בהופעה של טל שגב, שאירח את רותם כהן ועדן חסון. היתה אחלה הופעה. טל הוא חבר כבר המון שנים, ואני אוהב ללכת להופעות. לצערי אני לא הולך מספיק. הייתי רוצה ללכת יותר. מוזיקה זה משהו שאני קם אליו בבוקר אפילו לפני הקפה. אני מתחיל את היום עם מוזיקה כדי לצבוע הכל בצבעים שמתחשק לי. מלי ואני תמיד נמשיך ליצור, ויש דואט חדש בקנה. עכשיו, אחרי יציאת הספר שלי, הגיע זמן טוב לשיר חדש". 

 מתי בפעם האחרונה בדקת את מצב העו"ש שלך?

"כמעט על בסיס יומי. צמצמתי המון דברים שעשיתי בעולם העסקי כדי להתמסר לחברת התוכן שהקמתי לצורך פרויקטים של כתיבה. אני אחרי הספר השלישי, עובד על תסריט (לסרט שיבוסס על הספרים שכתב; ש"ז) וגם על קומדיה רומנטית ומחזה, כך שיש הרבה כתיבה והמון תשוקה. החלום שלי הוא שיהיה לי חופש ליצור, וזה תמיד מתחבר לעולם הכלכלי, אבל תשומת הלב שלי נמצאת בעולם התוכן. אני אוהב יותר את הצד היצירתי בעולם העסקים. בזמנו דיווחו שעשיתי, לכאורה, עסקים עם סינים. אז כרגע הסינים לא מתאימים לי כפרטנרים, אבל אולי זה גם יגיע, אולי עם הסרט". 

 מתי בפעם האחרונה חשבת על אביך המנוח?

"היום. הקשר שלי איתו מאוד מיוחד. לאורך כל השנים, גם כשהייתי שחקן בעולם שיש בו המון אי־ודאות ואתה מחפש משהו יציב, התקשורת שלי עם אבא נתנה לי המון תעצומות נפש להתמודד עם מתחים ועם רגעים אינטנסיביים. יש לי זיכרון אחד ממנו, די מעורפל, ויש סימן שאלה לגביו: היינו באילת, והוא זרק את המוצץ שלי לים ואמר 'זהו, מספיק מוצץ'. הייתי כמעט בן 3, ומעבר לזה אין לי זיכרונות. אבל הוא תמיד איתי, וכשאני עובר בתים התמונה שלו תמיד נמצאת פה" (בצילום למעלה; ש"ז).

 מתי בפעם האחרונה טיילת?

"למלי היה יום הולדת לפני כמה שבועות, אז נסענו ליערות הכרמל. זה היה סוג של טיול כי הנסיעה לשם הרגישה לי כמו טוסקנה. מלבד הנסיעה ההיא, אנחנו חלשים מאוד בטיולים בארץ. זה משהו שנצטרך לשפר. בכל שבת, מאז שהייתי ילד, שיחקתי כדורגל, אז אני לא ממש יודע מה זה טיולים. אם תמליצי לי על איזה נחל או תגידי לי איך מתארגנים - זה יעזור לי. כל העניין מלחיץ אותי, אבל אני יודע שצריך לעשות את המאמץ הזה כי הילדים נהנים לטייל. אני אוהב לטוס, אבל לא בטירוף. אני צריך בית, להירגע, לראות מה העניינים, כי בחו"ל הפרודוקטיביות שלי צונחת לאפס. אני לא מסוגל לעשות שום דבר".

 מתי בפעם האחרונה הלכת לרופא?

"לא זוכר. פרשתי ב־2010 בגלל ענייני לב, אבל זה היה משהו שליווה אותי מאז שהייתי ילד. תמיד היה לי אק"ג שונה משל שאר הילדים, וכשחקן בוגר שלחו את הבדיקות שלי בכל קיץ לאיטליה, לפרופסורים מארה"ב. זה תמיד היה שם, החשש, ובאיזשהו מקום היה בזה גם יתרון: הייתי אומר לעצמי, 'זה רק משחק, בוא נסיים אותו בריאים ושלמים'. כשאתה חושב ככה, זה מנטרל המון מתחים. המצב הרפואי צפצף לי ברקע כל הזמן, ומדי פעם אני צריך לעשות אקו לב, אז טוב שהזכרת לי". 

 מתי בפעם האחרונה התמכרת לסדרת טלוויזיה?

"עכשיו. ראינו בבית את 'בית הנייר', סדרה שלגמרי הרגישה כמו התמכרות. ממש היינו מחכים לראות את הפרק הבא ביחד. אחרי זה היתה עוד סדרה עם אותו שחקן שנקראת 'המזח', שגם אליה התמכרתי. היא על זוגיות ורומנטיקה, פחות עולם של כסף ושודים, וגם היא סדרה מדהימה דוברת ספרדית. לא יוצא לי הרבה לראות טלוויזיה, רק אם אנחנו מקבלים המלצה על איזו סדרה או משהו שקשור למלי, סדרה שהיא משחקת בה". 

 מתי בפעם הראשונה הרגשת מפורסם?

"ב־1995, כשחקן צעיר, כשעליתי לבוגרים של הפועל ת"א, בהתחלה עם משה סיני כמאמן ואחר כך עם דרור קשטן, שממש נתן לי את המפתחות להיות הבלם של הקבוצה. אני זוכר כשהתחילו לכתוב עלי בעיתון, את התחושה הנעימה מהפידבק הזה. כתבו שהשם שלי נשמע כמו יו"ר התנועה הקיבוצית, וזה נורא הצחיק אותי. הפרסום שלי היה מאוד הדרגתי, תהליך שנבנה לאט ונכון. פרסום זה כמו סטרואידים שמנפחים את האימג' שלך בכמה מידות, אולי יותר ממה שאתה באמת, ואתה חי עם זה. כל אדם שהוא מפורסם מרגיש טיפה גדול מהחיים, ואז כשזה נפסק ואתה מסיים את הקריירה, הדמות שלך מתכווצת חזרה לממדים האמיתיים שלה. אתה מסתכל במראה ולפעמים לא מזהה את עצמך. רגע הפרישה הוא רגע מטלטל, כשפתאום תשומת הלב נפסקת. האתגר הוא למצוא את הדרך מחדש, את הדברים שאתה אוהב. למזלי הכתיבה היתה שם, והיא היתה אחד הדברים ששמרו עלי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו