גם השבוע, כמו בכל שבוע, ישבנו חברי המלומדים ואני באולפן של רסקין ופרסנו את משנתנו בענייני היום. בדרך כלל אני לא חוששת לומר את דעתי, על אף שהיא נוטה להיות שונה ממה שמצופה מאיתנו לחשוב, אבל עם הזמן למדתי שלא נופלים השמיים כשאת מבטאת את האמת שיש לך בבטן, גם כשזה לא מתכנס לתוך המסגרות ששרטטו לנו. לתוך האקסיומות האלו, שמגדירות מה צריך לעודד ומה לגנות, מה ראוי ומה בזוי, מה צודק ומהו עוול, מי פרח מוגן ואת מי מותר לשחוט.
להפך, את עוד עלולה לגלות שאת לא מפלצת, שיש רבים ששותפים לדעתך ומפחדים להודות. מפחדים לצאת מהקווים.
כשהגענו לכותרת בעיתון שתיארה איך אנשי "לה פמיליה" התנגדו לרכש של שחקן - נוצרי, אגב - בשם עלי מוחמד, כולם זימרו כמקהלה. סינגריית מחשבות מושלמת: נגד גזענות, בעד קבלה... נו - אמרו את מה ש"מותר", את המילה הנכונה.
דקות ארוכות התחבטתי עם עצמי, חששתי להציג את התמונה קצת אחרת, כפי שאני רואה אותה - מורכבת, לא בשחור או לבן. פחדתי להיתפש כגזענית חשוכה בשנייה שבה אפתח את הפה ולא אשמע כמו כולם.
אבל רגע לפני שהמשכנו לנושא הבא זה פרץ ממני, לא התאפקתי. בן זוגי שיחיה, סופר במקצועו, הטביע את המשפט הנהדר: "ההחלטות הכי טובות בחיים מתחילות ביאללה כוסאומו", אז אמרתי "יאללה כוסאומו" - ויצאתי לקרב.
הצקצוק של כל יפי הנפש על הרתיעה של "לה פמליה" מהאיסלם או מהשם מוחמד היא צביעות. נקודה. לא חסרים בישראל משכירי דירות שהם "אוהבי אדם באשר הוא אדם", שינתקו את הטלפון למשמע מבטא. יש לא מעט עסקים שישלחו קורות חיים עם השם מוחמד לסל האשפה. ובכלל, תסתכלו במראה - למי מכם יש גננת ערבייה? למה אתם גרים בהוד השרון ולא בג'לג'וליה הסמוכה? אתם נותנים להם להכנס למועדונים התל אביבים שלכם? הא?
מראה מול כולנו. לה פמיליה // צילום: אלן שיבר
אני לא אוהדת כדורגל ולא אוהדת את לה פמליה (שמייצגת רק חלק קטן מאוהדי בית"ר), והדרה של שחקן בגלל שמו או מוצאו היא מכוערת ומיותרת. עובדה שבקבוצות אחרות, לרבות נבחרת ישראל, הם מתקבלים מצוין. יחד עם זאת, אני כאן כדי לומר לכם, מבקרים מהוללים, שאתם לא שונים. אם לא לרצות ערבים בקרבתכם זו גזענות - כולכם גזענים.
אבל אתם לא היחידים.
במה שונה אחמד טיבי, שאמר שהוא יודע שביתו לא תרצה להינשא ליהודי, מקבוצה שלא מוכנה לקבל ערבי? זה עניין דו סטרי. יש ביננו איבה, חוסר אמון משווע שנמשך דורות ויקח דורות, אם בכלל, לגשר עליו. זה לא אידאלי, זה לא הוגן בהרבה מקרים, אבל אני מסרבת לראות בנו אשמים.
אנחנו פשוט מפחדים. כי השם הזה (על נטיותיו) מזוהה עם הרבה ממה שכואב ומאיים עלינו. אנחנו פוגשים אותו בעוצמה בימים הכי קשים שלנו, בתופת ובפיגועים.
ועל אף שנושאים אותו גם רופאים, עורכי דין וכדורגלנים מצויינים, כל עוד הטרור הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, הוא יצלצל לנו באוזן באופן לא נעים. זה לא הופך אותנו לרעים. זה רק הופך את אלו שלא מודים בזה - לצבועים.
החבר הכי טוב שלי, אמיר, הוא ערבי מוסלמי. פעם קראו לו מוחמד, אגב, אבל הוא שינה את השם לפני כמה שנים. לא כי ניסה להתקבל לבית"ר - אלא כי בתל אביב, כשקראו את שמו בארומה, כולם הגיבו מוזר. חשבתי עליו רגע לפני שהתפרצתי שם בפאנל ואמרתי לעצמי שאם הוא יודע שאני לא גזענית, אני יכולה לדבר חופשי. מיפי הנפש לא איכפת לי, הם לא ישרטטו לי את הקווים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
