1 לפני שנדבר על עקב אכילס של קווין דוראנט, בוא נדבר על ידי האכילס של טורונטו. במרחק שלוש דקות מאליפות, זה היה אצלה בידיים, עד כמה שאפשר להרגיש בטוח במצב כזה.
קוואי לאונרד הגיח ממשחק נוראי לדקות הרואיות של 12 נקודות שעשו מהפך ושמו את גולדן סטייט על החבלים. שלוש דקות, שש הפרש, במושגים של קצב משחק מדובר בתיקו וירטואלי, כלום הפרש, פוזשן וחצי וזה נסגר. אבל הארומה שהתפשטה באולם היתה ארומה של דם. כמו המון צוהל בכיכר הבסטיליה, חיכו ההמונים לראשו של המלך שיתגלגל לאחר שינותק מצווארו. וברגעים כאלה, גם תליין צריך להתנהל בדיוק של מנתח מוח. אבל ניק נרס, אולי היה זה קוואי עצמו שביקש את פסק הזמן, שינו את כיוון המשחק.
הגיליוטינה נעצרה בחצי הדרך. הידיים הרועדות של הראפטורס הפכו לעקב אכילס שלהם. החזרה הכאוטית שלהם מפסק הזמן יכולה לספק חומרים לסרט מסדרת 30 על 30. 180 שניות של כדור שלג. טורונטו ביצעה כל טעות הגנתית אפשרית ואפשרה שלשות פנויות של קרי ותומפסון.
לאורי החטיא שלשה פנויה, איבד את הכדור, ולאונרד ממשיך בזריקה קשה. השופטים לא ויתרו וניסו להחיות את המקומיים. גוזלים מקאזינס סל חוקי, שורקים לו עבירת תוקף ומעניקים לטורונטו כדור אחרון. ואז אותן ידיים שביקשו פסק זמן מיותר, עם האצבע שאמורה להתחבר לכף היד השנייה ולייצר את האות T, כנראה נרדמו.
סטף קרי. הגיליוטינה של האלופה נעצרה בחצי הדרך? // צילום: אי-פי
הם לא ביקשו פסק זמן 15 שניות לסוף, מינוס נקודה, אולי כדי לא לתת להגנה של גולדן סטייט להתארגן. אז היא באמת לא התארגנה אבל היתה חכמה מספיק לשלוח שמירה כפולה על קוואי, שהוציאה ממנו את הכדור אל הידיים הרועדות של קייל לאורי, שנחסם על ידי דריימונד גרין. באלה הידיים, עוד לא זכיתי באליפות.
עכשיו לטורונטו יש עוד שתי הזדמנויות לנצח משחק אחד. לגולדן סטייט יש עוד משחק אחד ואז אולי עוד אחד, להישאר שפויה. "יש לי סיכוי להינצל, אני יודע", ישירו לעצמם כולם, במקהלה.
2 זה התחיל בחשש. דוראנט עולה בחמישייה ובוחר, אולי בוחרים בו, הוא מכולם, לקפוץ את קפיצת הביניים שתפתח את המשחק. לאחר כמעט חודש ללא משחק דווקא הוא צריך לעשות פעולה שמצריכה את הפעלת שריר התאומים הפצוע בצורה אקספלוסיבית. מצד אחד זה שידר בטחון, מצד שני זה נראה כמו רצון לשדר ביטחון. ואז השלשות שלו הגיעו, 3 מ 3, והכל באמת נראה בסדר. ואז הניסון לעבור שחקן. והנפילה. והמבט בעיניים. והידיעה שזה נגמר.
3 אכילס. כאילו השחקן המושלם הזה היה צריך להיפגע במקום יותר סימבולי מאשר המקום שקיבל גושפנקה אוניברסלית לציון נקודת חולשה של גיבור מיתולוגי. הפציעה של דוראנט הסיטה את הפוקוס מהסדרה עצמה. נדמה שהיא טלטלה את הארגון כולו ברגשות אשם קולקטיביים.
שחקנים עזבו את פסק זמן שנלקח לאחר הפציעה וליוו אותו לחדר הלבשה, מנסים לנחם. אולי גם את עצמם. הפציעה הזו גם הפכה לנקודת דיון ביחסי עובד מעביד. כמה לחץ היה מהארגון עצמו, מחבריו לקבוצה לשחק, מהצוות הניהולי, המקצועי, הרפואי, שפרסם הודעה לפני המשחק שדוראנט "יכול לשחק ללא מגבלת דקות"?
הראפטורס מבינים שיש עוד משחק. בלילה שבין חמישי לשישי // צילום: אי-פי
האחראי לפעילות הכדורסל בארגון, בוב מאיירס, היה על סף דמעות במסיבת העיתונאים וביקש שיאשימו אותו. כולם רוצים להיות אשמים, כולם רוצים להיות הש.ג, רק לא לתת לדוראנט להרגיש אשם על זה שבחר לשחק. על זה שנכנע ללחץ הפנימי שלו לעזור לחבריו ואולי החיצוני, שלהם. לא קל לסחוב רגשות אשם שאולי יקריבו עד שנה מהקריירה שלו, וחזרה שאינה מבטיחה שיהיה אותו שחקן. אולי דווקא רגשות האשם הללו יקנו לו חוזה מקסימום, פרס ניחומים, דווקא בגולדן סטייט.
4 והיתה שם גם הרבה אהבה וכבוד לשחקן. כאבו-כאבם. אבל הייתה שם גם נבזות, בקריאות השמחה של אוהדי טורונטו (לאן נעלמו הקנדים המנומסים ואוהבי הטוב?) שצהלו עם פציעתו. כאבו-שמחתם. הווריירס היו במצב נואש מבחינת מצבם בסדרה, את זה כולם ראו, ועל כן הצורך הנואש בדוראנט גבר על כל צורך אחר.
כעת, הם במצב נואש מבחינה רגשית, והדלק שנותר להם במיכל הוא חסרונו של אותו דוראנט. מה שהחלה כסדרת גמר על אליפות כדורסל, הולכת להסתיים בעוד משחק אחד, אולי שניים, על תפקוד אנושי במצבי קיצון, ועל תפקוד ארגוני במצבי אנוש.
סטף קרי חוגג בקנדה. נשאר דלךק במכל? // צילום: אי-פי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
