קשה לדמיין ספר שקשה יותר לשווק ולמכור מאשר "סיפור מהצד". גברים אינם קהל היעד של ספרים מהסוג הזה, ומי היא האישה שתעז לשים אותו על השידה שליד מיטתה, שאותה היא חולקת עם בן זוגה? הרי רק הצצה בכותרת שלו תגרום לבעל או לחבר להתחיל לחשוד.
ובכן, לאלה שהעזו לרכוש את הספר ואף לקרוא בו - צפויה חוויה מעניינת מחשבתית. פרל, פסיכולוגית בלגית יהודייה, מטפלת זוגית ומשפחתית וסופרת, שצברה קהל של מטופלים ואנשים שמאזינים להרצאותיה וקוראים את ספריה - מאתגרת את המחשבה האינסטינקטיבית הרווחת לגבי נושא הבגידה. מניסיונה המקצועי רב השנים כמטפלת, המגובה גם במחקרים, מאמרים, ספרי עיון ופרוזה שהיא מצטטת לאורך ספרה, טוענת פרל שהתפיסה החברתית, ובעיקר המערבית האמריקנית, מחמירה מאוד בתפיסת המושג. אחת־אחת היא מנתצת הנחות שגויות, קיצוניות, ולא מדויקות לתפיסתה, שמקורן, לטענתה, בהבניה תרבותית, במה שמלעיטים אותנו כבר שנים.
ראשית, בגידה אינה רעה חולה בעיניה. לטענתה, היא גם לא נובעת בהכרח מנישואים גרועים או מחוסר אהבה. בוגדים אינם דווקא אנשים מופרעים נפשית - נרקיסיסטים או סוציופתים. והתוצאה שלה אינה בהכרח הרת אסון.
לדידה של פרל, גם אנשים אוהבים המצויים בזוגיות טובה, עשויים לבגוד. יתרה מכך - הם גם עשויים להיות אנשים אחראיים ותומכים בבני זוגם. מניעיהם לבגידה אינם בהכרח קשורים לבן הזוג או לטיב הזוגיות. לעיתים הם קשורים לחיפוש קול פנימי, או איזה היבט אישיותי שאבד. בגידה, לטענת פרל, היא חוויה כמעט אינהרנטית לזוגיות, וההתייחסות אליה אינה צריכה להיות היסטרית. יותר קל לטענתה לפרק היום משפחה ולהתגרש בגלל בגידה, מאשר לנסות לשקם את הקשר, וזו לדעתה בעיה שצריך לטפל בה. כי לפרק תמיד אפשר, אך מוסד הנישואים, כך אפשר להבין בין השורות, חשוב יותר מסך החוויות שיש בו.
כריכת הספר (כנרת זמורה ביתן)
מיתוס נוסף שפרל מנתצת הוא ההנחה החברתית שבוגד חייב להתוודות על בגידתו, להפסיק לשקר לבן זוגו ולהסתיר מפניו את הבגידה, בטענה שגילוי הנפש הוא חלק מההכאה על חטא והדרך היחידה לשקם את האמון. נכון, יש אכן מקרים שבהם כדאי ורצוי להתוודות, אך לעיתים ההתוודות משרתת רק את המצפון האגואיסטי של הבוגד, ש"מפיל" את הסיפור שלו על הנבגד, שנושא אותו כל חייו. לעיתים עדיף לא לדעת כי מה שלא יודעים - לא כואב.
הקריאה ב"סיפור מהצד" עלולה להיות מבלבלת - פרל טוענת דבר אחד, ואז את היפוכו. למשל, היא יוצאת בלהט נגד הנטייה לספר לנבגד על מעשה הבגידה, ומייד אחר כך טוענת שהחיים בהסתרה גובים מחיר כבד מכל הצדדים. במקרה אחר היא מפגינה אמפתיה למניעי הצד הבוגד, ולפתע "מתהפכת" עליו ומאשימה אותו במרומז בחוסר התחשבות. הסתירות הללו עשויות להקנות לפרל דימוי של אשת מקצוע לא עקבית, ולעיתים אף קיצונית, בעיקר אם נוטלים משפט בודד מספרה ומוציאים אותו מהקשרו. היא עלולה להיתפס בקלות גם כ"כוהנת של בגידות". אך אם מתעמקים בדבריה, מגלים שגישתה של פרל היא דווקא זהירה. היא מנסה להימנע מהכללות, להביא בחשבון את נסיבות חייו של כל זוג, להבין את שני הצדדים, ובעיקר - לא לפגוע באף אחד, בעיקר לא במוניטין שלה כמטפלת.
החידוש שמביאה פרל, מלבד שבירת המיתוסים הפופולריים בנושא בגידות, הוא הטענה שיש חשיבות גבוהה מאוד להשפעות התרבותיות על בני הזוג או על אחד מהם. לא דין בגידה בקרב אמריקנים, למשל, כדין בגידה בקרב צרפתים, או אפריקנים. הלגיטימציה שבגידה מקבלת בכל חברה היא שונה, התפיסה החברתית לגביה היא שונה, ומכאן שאפילו הרגשות שהיא מעוררת בנבגדים הם שונים. בגידה מעוררת למשל "רק" קנאה בתרבות שתופסת אותה כטבעית (כמו בתרבויות של אמריקה הלטינית), ואילו בתרבות שתופסת את הבגידה כמעשה נורא (כמו האמריקנית, למשל, שפרל רומזת שהיא מתחסדת), היא גורמת לתחושות קיצוניות יותר של אובדן הזהות ומחיקת הערך העצמי. תרבויות אלה (אנגלו־סקסיות, ובעיקר פרוטסטנטיות) גם נוטות להתכחש לקנאה שבגידה מעוררת ולהתייחס אליה כאל בזויה, מה שנועד לשמר את עליונותו המוסרית של הקורבן.
בסיכומו של דבר, אם פרל ניסתה, כפי שנוסח בגב הכריכה, לספק "התבוננות פרובוקטיבית" על הנושא, היא הצליחה. השאלה היא מי יהיה אמיץ מספיק כדי להכיל אותה.
סיפור מהצד - בחינה מחודשת של הזוגיות המודרנית / אסתר פרל, מאנגלית: אמנון כץ; כנרת, זמורה ביתן, 338 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו