ליל 6 באפריל 1994 בקיגלי, בירת רואנדה, היה קריר במיוחד ושקט באופן מוזר. כמעט כל מי שהיה בעיר באותו ערב נזכר בשקט הבלתי אופייני לבירה האפריקנית התוססת. אחרי חודשים של מתיחות פוליטית שיצרו ניסיונות חוזרים ונשנים להקים ממשלת אחדות לאומית, על פי הסכם ארושה, שחתם הנשיא דאז, ג'ובנל הביארימנה, עם המורדים, היו גם אמורים להגיע שלום וחילופי שלטון דמוקרטיים במדינה.
התקוות שהצית תהליך השלום התנפצו באלימות באותו ערב קריר. "שמענו פיצוץ ארוך ומתגלגל, כמו רעם", מספרת אאוג'יני, באותו זמן סטודנטית צעירה שהגיעה לבירה מדרום המדינה על מנת לשפר את סיכוייה לחינוך טוב. מה שהיא שמעה לא היה רעם.
עוד בנושא:
הקשרים מתהדקים: ישראל חנכה שגרירות חדשה בבירת רואנדה
הצרפתים ידעו על ההכנות לרצח העם ברואנדה
רואנדה: הישג דיפלומטי נסתר באפריקה
"לפנות בוקר העירה אותי אם הבית שבו התאכסנתי. היא היתה מבוהלת. היא סיפרה לי שהמטוס של הנשיא הופל ושהוא מת. אף פעם לא התעניינתי יותר מדי בפוליטיקה, אבל הבנתי בדיוק מה זה אומר. המחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה 'אוי לא, גם אני עומדת למות'. הבנו שאנחנו הבאים בתור".
האינסטינקט של אאוג'יני הוכיח את עצמו כמוצדק. עד היום לא ברור אם היו אלו המורדים או קיצונים בצבאו של הנשיא שהפילו את מטוסו של הביארימנה כשהוא התקרב לנמל התעופה הבינלאומי בקיגלי, אך הפלת המטוס היתה יריית הפתיחה של רצח העם הקטלני, המתוכנן והשיטתי ביותר במחצית השנייה של המאה ה־20. כמיליון בני אדם נטבחו בשלושה חודשים של אלימות בלתי נתפסת.
חייל בוחן את שרידי מטוסו המופל של הנשיא // צילום: איי.פי
זרעיו של רצח העם הזה נזרעו על ידי כובשים זרים, הבלגים, ששלטו ברואנדה משנת 1916 עד שנת 1959 (המדינה זכתה בעצמאות באופן רשמי ב־1962). הבלגים לקחו חלוקה אתנית מעמדית שהיתה מקובלת ברואנדה לפני הכיבוש הקולוניאלי בין קבוצת הרוב, ההוטו, שהיו חקלאים, לבין קבוצת המיעוט, הטוטסי, שהיו בעלי עדרי בקר וחבריה נמנו עם האצולה המלכותית.
הבלגים הכניסו טרמינולוגיה חדשה וגזענית לסדר העתיק. הם קבעו כי הטוטסי הם צאצאיו של עם עתיק שהיגר למדינה מאתיופיה והם נעלים על ההוטו. הטוטסי נהנו מפריבילגיות תחת השלטון הבלגי; והסדר העתיק - שלפיו גם בני ההוטו נהנים מחלק באצולה, בצבא ובבעלות על הקרקע - נעלם תחת משטר הגזע הבלגי. בעוד בעבר המעבר בין הקבוצות היה יכול להיות דינמי, הבלגים חייבו את כל תושבי רואנדה לשאת בכל רגע על גופם תעודת זהות שציינה במפורש את השתייכותו של נושא התעודה.
אך בשנות ה־50, כשרוח השחרור מעול הקולוניאליזם החלה לנשב ברחבי היבשת, שינו הבלגים כיוון. הם הפנו עורף לבית המלוכה ולאצולה של הטוטסי, שאותה טיפחו מתחילת המאה, והעבירו את תמיכתם למפלגה הפוליטית של ההוטו, כהכנה לבחירות ועצמאות. כשהבחירות הגיעו בשנת 1959 עלו ההוטו לשלטון באופן רשמי.
אך הרפובליקה שהקימו בני ההוטו הפכה במהירות לדיקטטורה צבאית שרדפה את בני הטוטסי, וגרמה למאות אלפים מהם לעזוב את המדינה. תחת שני נשיאים, גרגואר קאייבנדה וג'ובנל הביארימנה, יושם משטר מפלה בחינוך ובשירות המדינה, ובני הטוטסי הפכו בהדרגה לזרים בארצם. פיטר, תושב קיגלי המבוגר מספיק לזכור את הימים ההם, מספר: "ההסתה היתה בכל מקום. לא התקבלתי ללימודים באוניברסיטה בשל השתייכותי. המשטר הזה היה כמו עץ שהשורשים שלו יונקים דם, איש לא הופתע שהפירות שלו היו טבח".
חיילי מיליציה צועדים לצד גופתה של אישה בקיגלי // צילום: איי.פי
בשנת 1990 התארגנו פליטי הטוטסי באוגנדה והקימו את "החזית הפטריוטית הרואנדית", ארגון צבאי ששאף לשחרר את רואנדה משליטו הביארימנה. המורדים פלשו לשטחה הצפוני של רואנדה וניהלו מלחמת חורמה במשטר. הלחץ של המורדים, יחד עם לחץ בינלאומי, שכנע את הנשיא הביארימנה לפתוח במשא ומתן עם המורדים ולהכריז על הקמת דמוקרטיה רב־מפלגתית. הדבר הרתיח את הקיצונים בממשלתו.
הקיצונים, שטיפחו אידיאולוגיה גזענית ומעוותת שאותה כינו "כוח להוטו", חדרו לכלי התקשורת, לצבא ואפילו לחוג מקורביה של אשת הנשיא, שכונה ה"אקזו" והחזיק בכוח רב במדינה. בעזרת תעמולה ארסית בעיתון "קנגורה" ובערוץ "הרדיו החופשי של אלף הגבעות" הם הצליחו לשכנע חלק גובר והולך באוכלוסייה להצטרף אליהם. גורמים בצבא החלו להכשיר מיליציות תחת המסווה של "כוחות להגנה עצמית".
פיטר זוכר את היום שבו נתקל לראשונה במיליציות הללו. "הם היו לבושים כמו ליצנים בבגדים צבעוניים וזולים והחזיקו דגמים מעץ של רובים ומצ'טות. הם שרו שירים מקפיאי דם, והיה ברור מאוד מה הם יעשו אם רק ייתנו להם הזדמנות".
אפוקליפסה עכשיו
אחת העוולות הגדולות שעשה המערב בכל הקשור לרצח העם ברואנדה היא תיאור של המאורע ההיסטורי כעוד אחת ממלחמות השבטים חסרות הסוף של אפריקה, סכסוך עתיק יומין שבו אלו הורגים באלו ללא סדר או סיבה. רצח העם ברואנדה לא התרחש רק בשל אידיאולוגיה מודרנית, הוא בוצע שלב אחר שלב, ביסודיות מזעזעת, תוך שימוש במוסדות ובאמצעים מודרניים לחלוטין, גם אם לעיתים פשוטים מאוד.
האיש שנחשב אדריכל הטבח, מפקד הצבא דאז, תיאונסט בגוסורה, עזב את הנשיא הביארימנה ששהה בטנזניה, ימים לפני חיסולו, ואמר לאנשיו כי הוא חוזר לקיגלי כדי "להביא את האפוקליפסה לרואנדה".
עבור אאוג'יני, האפוקליפסה החלה בבוקר 7 באפריל. "שמענו יריות, וחיילים התחילו להתרוצץ בכל פינה בשכונה. התחבאתי בבניין נטוש ויכולתי לראות אותם עוברים עם רשימות, שולפים אנשים מבתיהם והורגים אותם ברחוב במכות מצ'טה. ראיתי אדם שמתחנן על חייו. הוא אמר להם שהוא בכלל לא טוטסי. אבל שמו היה ברשימה, החיילים כינו אותו מקק, כינוי לבני הטוטסי. רק אז הבנתי שהם מתכוונים להרוג את כולנו", סיפרה אאוג'יני, טוטסי בעצמה.
התחבא למעלה משבועיים על עץ ברוש, אריק איריבוזומוגבה // צילום: אורורה לטרולו
למזלה של אאוג'יני, היא לא היתה פעילה פוליטית ואפילו לא היתה רשומה במרשם האוכלוסין המקומי משום שרק עברה לעיר, לכן לא הופיעה ברשימות החיסול. ביממה הראשונה חיסלו אנשי הצבא והמיליציות, האינטראהמווה, "המכים יחד", והאימפונזמוגמבי, "אלו שמטרתם אחת", את מנהיגי הטוטסי, ההוטו המתונים והליברלים. ראש הממשלה, אגתה אווילינגימאנה, בת הוטו שהיתה ידועה בתמיכתה בהסכם השלום, נרצחה בפתח ביתה יחד עם עשרה חיילי או"ם בלגים.
המסר לאנשי האו"ם היה ברור, "צאו מפה ותנו לנו לעבוד". למרבה החלחלה, זה בדיוק מה שהאו"ם עשה. לאחר שרשימות המתנגדים החלו להיגמר, החל השלב הסיטונאי של רצח העם.
אריק איריבוזומוגבה היה בן 16 כשהרוצחים הגיעו לכפר שלו. "התחלתי לרוץ עם בני משפחתי אל הגבעות הריקות סמוך לכפר, אבל הרוצחים השיגו אותנו".
רגע ההינצלות המדהים ביותר של אריק הגיע לאחר שנותר לבדו בתוך שטח עוין. "מצאתי עץ ברוש שהכרתי לפני כן וטיפסתי עליו כילד. הגזע שלו היה טיפה חלול והיה שם מקום לנער קטן ורזה", מספר לי אריק בשילוב של גאווה ועצב. אריק נשאר בגזע העץ במשך יותר משבועיים, מקושש מים ומזון בלילה, כשהרוצחים הלכו לישון. "ההישרדות שלי היא נס", מספר.
הכתם השחור על קיר הכנסייה
הדרך לאתר הזיכרון בנטראמה עוברת בכביש עפר דחוס דרך נוף כפרי עוצר נשימה. מטעי בננה קטנים, חלקות קטנות שבהן מגדלים ירקות ובתים חדשים ויפים. הנוף המרגיע עומד בסתירה עזה לסיפור שמספר אתר הזיכרון, בעבר כנסייה קהילתית קטנה, שמדגים כיצד הפכו הכנסיות ברואנדה למרכזי הטבח של רצח העם.
אחד מעמודי התווך של החיים ברואנדה לפני רצח העם היה הכנסייה הקתולית. הכנסייה חינכה, חיתנה וסיפקה סעד רוחני לשתי הקבוצות במדינה. במהלך מעשי הטבח של שנות ה־50 וה־60, הכנסיות הפכו מקום של מסתור לטוטסי הנמלטים. אך במהלך שנות ה־80 וה־90 דאגו הקיצונים להכניס את אנשיהם למדרג ההיררכי של הכנסייה, והתוצאה היתה לא רק שבכירי הכנסייה העלימו עין ממעשי הרצח, אלא אף סייעו להם באופן פעיל.
הכנסייה הקטנה בכפר נטראמה לא היתה שונה.
"כשהתחיל הטבח, אנשי הכנסייה קראו לנו להגיע ולמצוא מסתור במקום הקדוש", מספר לי ז'אן פייר, שיצא עם אמו ושני אחיו הקטנים לכנסייה הכפרית, לאחר שאביו וכמה מאחיו נרצחו בכפר מגוריהם. כשהגיעו לכנסייה הקטנה הם מצאו קרוב לאלפיים בני טוטסי. "אמא שלי הסתכלה מסביב והחליטה שאנחנו חייבים ללכת משם", מספר ז'אן פייר, "היא אמרה שהמקום הקדוש לא ירתיע את הרוצחים".
אמו של ז'אן פייר צדקה. פחות מיממה לאחר שעזבו את המקום, חברי המיליציה הגיעו בליווי כוח משטרה. הקורבנות ניסו לחסום את דלתות הכנסייה אך הרוצחים השליכו רימונים ופרצו את הדלתות. במשך יומיים רצחו אנשי המיליציה את כל 2,500 המסתתרים בכנסייה. איש לא זכה לרחמים.
ממדי הזוועה עדיין נחשפים. פליטה מרואנדה סמוך לקבר אחים, 1994 // צילום: רויטרס
במהלך הסיור המדריכה נעצרת במקום שבו שכן בית הספר הקטן של הכנסייה, שם הוסתרו הילדים. מדובר בחדר לבנים פשוט וחשוף. המדריכה נעצרת סמוך לכתם שחור על קיר הלבנים האדום. "הרוצחים רוצצו את ראשיהם של הילדים הקטנים על הקיר הזה", היא מספרת בעיניים מבריקות מבכי.
הזוועה הזו חזרה על עצמה בכל רחבי רואנדה. אנשי הכנסייה היו קוראים למקומיים להגיע ולקבל מקלט, ולאחר שהמקום התמלא, אנשי המיליציה היו נקראים לעבודה. בגידתה של הכנסייה היא חלק מההסבר כיצד הפך הטבח כל כך יעיל ואיום. במהלך ביקור בכנסייה במחוז בוגסרה, הציגו בפנינו מספר גדול של דליים מלאי עצמות אדם. "זה רק מהשבועיים האחרונים", מספרת מנהלת האתר. בצד יושבים קרובי משפחה שבאותו בוקר מצאו את שרידיו של קרוב. 25 שנים אחר כך, ממדי הזוועה של רצח העם ברואנדה עדיין נחשפים.
כוחה של אהבה
בניין הקונגרסים החדש של קיגלי נראה כמו נלקח מסרט מדע בדיוני. מבנה עצום עטור בכיפה מרשימה ניצב בלב רובע הממשל של הבירה קיגלי, מוקף בגנים ירוקים ובמגדלי משרדים. בשני העשורים האחרונים הפכה רואנדה ממדינה ענייה המתאוששת מהגרוע מכל, לאחת המדינות הצומחות באפריקה. עם שיעור צמיחה של שמונה אחוזים בשנה, רואנדה ממוקמת בתחתית טבלת השחיתות של היבשת, וזה ניכר בכל. הרחובות מצוחצים ונקיים, אזורי תעשייה ותעסוקה נבנים מסביב לערים ופרויקטים לאומיים כמו נמל תעופה בינלאומי חדש וגדול וקו רכבת שיחבר את המדינה לנמל דאר א־סלאם בטנזניה, קורמים עור וגידים.
מי שחתום על הסיפור יוצא הדופן של רואנדה הוא האיש שהפסיק את רצח העם, הנשיא פול קגאמה. היו אלו חייליו של קגאמה שכבשו בסערה את המדינה. קרוביו של קגאמה נרצחו בבירה קיגלי, והיתה לו כל סיבה לבקש נקמה ברוצחים, אך הוא בחר בדרך אחרת.
קגמה נפגש עם נציגי האו"ם לאחר שחרור קיגלי מידי מבצעי רצח העם // צילום: איי.אף.פי
קגאמה הגבוה והרזה חולף בסערה על פני יציע העיתונאים במרכז הכנסים, בדרכו לשאת את הנאום שיפתח את ציון 25 השנים לתחילת רצח העם. במשפט אחד הוא מסכם את הדרך שבה התמודד שלטונו עם חברה משוסעת של ניצולים ורוצחים.
"מישהו שאל אותי פעם למה אני מעמיס על כתפיהם של הניצולים את עול הפיוס במדינה. עבורי התשובה היתה פשוטה, הם האחרונים שנותר להם דבר מה לתת, את סליחתם. וזה הכוח שלנו, אנחנו מוכנים לסלוח על הכל".
אלו לא רק מילים ריקות של מנהיג הפונה לקהילה הבינלאומית. רואנדה עברה תהליך מרשים של פיוס לאומי. לאחר רצח העם הבין הממשל החדש במדינה שבלתי אפשרי להעמיד לדין את כל מאות האלפים שהשתתפו ברצח. מי שעמדו למשפט פלילי היו המתכננים והמפקדים. רובם עדיין כלואים מאחורי סורג ובריח, מעטים הוצאו להורג. עבור הרוצחים הפשוטים הוקמו בתי דין עממיים (גצ'אצ'ה), שאפשרו לרוצחים להתנצל ולהביע חרטה, לקבל עונשים פשוטים כמו קנסות ולהתפייס עם ניצולי הזוועה שביצעו.
הענקת פרות לניצולות // צילום: אורורה לטרולו
מאות פרויקטים הושקו ברואנדה על מנת לקדם דיאלוג לאומי, וזכו לשם "כפרי הפיוס". בכפרים הללו מתגוררים יחד ניצולי הטבח שנותרו מחוסרי בית, כמו גם הרוצחים וצאצאיהם, שנותרו חסרי כל לאחר שנמלטו מהמדינה. אני מגיע לכפר כזה, מדרום לבירה קיגלי, בדיוק ביום הזיכרון המשותף לרצח העם.
נציגי הרוצחים, יחד עם הכנסייה המקומית ונציגי הממשל, בחרו ביום זה על מנת להעניק מתנה לאלמנות רצח העם - פרה. "אתה צריך להבין", פונה אלי אחת הניצולות, "אתה מעניק פרה לאדם שאתה אוהב ורוצה לרומם, וזה בדיוק מה שהקהילה שלי עשתה".
"היום שבו אמות"
אריק איריבוזומוגבה, שהתחבא בתוך גזע עץ הברוש במהלך רצח העם, מוביל כיום קמפיין משלו לעידוד פיוס והידברות. בבית קפה אופנתי בבירה קיגלי אנחנו נפגשים עם שותפו של אריק למיזם, למברט בריהו, בן הוטו בגילו של אריק. משפחתו של בריהו השתתפה ברצח העם והוא עצמו ניצל מהשתתפות ברצח רק משום שאביו, נוצרי שמרן, נעל אותו בבית ביום שהחל הטבח.
"אחרי שהמיליציות שחטו את כל השכנים הטוטסי שלנו, הם באו לביתו של אבי ואמרו לנו שהמורדים מתקדמים, ואם לא נברח, הם יעשו לנו מה שעשינו להם. הם תיארו כיצד הם יעשו לי חור בבטן ויוציאו דרכו את איבריי הפנימיים. רק שנים אחר כך הבנתי שתיאורי הזוועה שהם הלבישו על המורדים מגיעים מהמעשים האיומים שעשו", מספר בריהו.
בריהו, שקרוביו נמנו עם הרוצחים, איריבוזומוגבה שניצל מהטבח בנס והכתב // צילום: אורורה לטרולו
"נמלטתי עם משפחתי לקונגו. אבל המצב שם היה רע מאוד", הוא מספר. הבריחה ההמונית לקונגו, שבה השתתפו קרוב ל־4 מיליון בני הוטו, היתה נקמתם האחרונה של מבצעי רצח העם שהבינו שהם מפסידים למורדים; אם הם לא יוכלו לשלוט במדינה, הם ירוקנו אותה מיושביה.
מנוסת ההמונים לאחר רצח העם, נקמתם האחרונה של הפושעים // צילום: איי.אף.פי
בריהו חזר לרואנדה ב־1996. "הייתי מלא שנאה ופחד. רק דרך חינוך הצלחתי להיגמל מהשנאה, עכשיו אני מסתובב במדינה ומלמד את הדור הצעיר את מה שלא לימדו אותי כילד", מספר בריהו.
שער לאפריקה עבור ישראלים
קיגלי היא אחת הערים הבטוחות באפריקה. זרים ותיירים יכולים לשוטט ברחובות העיר בלי חשש מפשיעה או אלימות גם אחרי שעות החשיכה. המקומיים דעתניים ודברנים וממהרים לפתוח בשיחה. אינספור שיחות עם מקומיים סקרנים מראה קו ברור, מדינת ישראל לא רק מוכרת במדינה, אלא גם אהודה מאוד.
הסימפטיה לישראל בקרב האדם הפשוט, שנובעת לרוב מסיבות דתיות והזדהות עם הטראומה שעברו היהודים בשואה, היא במידה רבה גם נחלתו של השלטון. הנשיא קגמה ביקר בישראל מספר פעמים וראש הממשלה נתניהו ביקר בקיגלי בשנת 2016.
באחרונה נפתחה במדינה בטקס רב רושם שגרירות ישראלית. השגרירות ממוקמת ברובע קימיהורורה היוקרתי, סמוך למרכז השלטון, בלב הבירה. השגריר החדש, רון אדם, דיפלומט מנוסה שהביא לישראל הישגים מרשימים במסגרת האומות המאוחדות, סבור כי רואנדה היא ארץ של הזדמנויות עבור ישראל כמדינה ועבור משקיעים ישראלים.
שגריר ישראל ברואנדה, רון אדם, ונשיא רואנדה קגמה // צילום: דוברות משרד החוץ
"רואנדה שואפת כיום לרמת פיתוח מאוד גבוהה הן בתחום החקלאות החכמה ושרשרת הערך של גידולים חקלאיים ושיווק, הן בתחום החדשנות הסייבר וחברת המידע והן בתחום החינוך והבריאות. השגרירות החדשה שמה לעצמה ליעד שיתופי פעולה עם רואנדה בכל התחומים האלה ובתחומים נוספים כגון חלל וסייבר", מסביר השגריר בראיון עמי לרגל פתיחת השגרירות בבירה קיגלי.
אדם רואה מעבר להיסטוריה הטרגית ומזכיר בכל הזדמנות את הפוטנציאל התיירותי של רואנדה: "עם פתיחת קו התעופה בשבועות הקרובים אני רואה חשיבות רבה בהצגת הפוטנציאל התיירותי של רואנדה כיעד חדש ומרתק לתייר הישראלי המחפש הרפתקאות חדשות. קו תעופה ישמש אנשי עסקים ישראל לכל רחבי הבשת. יש לרואנדה רצון ללמוד מישראל ולישראל יש רצון לשתף במסגרת החזרה לאפריקה".
פתרונות אפריקניים
רואנדה של פול קגאמה איננה גן עדן. יש לה פערי ענק להשלים באינספור תחומים כמו בריאות, חינוך ותעסוקה. הממשל מצר את צעדיה של האופוזיציה ומגלה סבלנות מעטה למבקריו. אך כשמסתכלים על נקודת הפתיחה לפני 25 שנים, קשה שלא להידהם מכברת הדרך שהמדינה עברה.
רואנדה היא מדינה שבה רובה המוחלט של האוכלוסייה עוסק בחקלאות. הנשיא קגאמה שואף לשנות את המבנה העתיק של החברה אך הוא מודע למגבלות הכלכליות של המדינה. בניגוד למנהיגים אחרים ביבשת, קגאמה לא מבקש סיוע מהקהילה הבינלאומית, אלא מחפש משקיעים בפתרונות יצירתיים שימריצו את הסקטור העסקי, ייצרו מקומות עבודה ויסייעו בהצעדתה של רואנדה למאה ה־21. כיום רואנדה נחשבת למדינה השנייה באפריקה במדד הקלות לעשות בה עסקים.
שלא במפתיע, חברות ישראליות רבות נענו לאתגר של רואנדה. ישראלים רבים עוסקים במסחר ובפיתוח במדינה. חברת "איגנייט פאוור", בבעלות יריב כהן, איש עסקים ישראלי, מביאה אור, פשוטו כמשמעו, לכפרים הנידחים ביותר במדינה. החברה מציעה מערכות חשמל סולרי בעלות חודשית נמוכה שמאפשרות שימושים פשוטים כמו תאורה, רדיו וטעינת מכשיר סלולרי.
יוצרת אור מתוך החושך, מערכת החשמל של "פאואר איגנייט" // צילום: אורורה לטרולו
למעלה מ-700 אלף בני אדם, רובם בכפרים הנידחים ביותר, משתמשים במערכת ומספרם רק גדל והולך. בכפר קטן ליד העיר רוואמאגנה, אני פוגש באנטואן, איכר ושוטר כפרי שכבר הספיק להתקין שתי מערכות בביתו הצנוע. “המערכת אמינה פשוטה לתפעול והכי חשוב, במחיר שאני מסוגל לעמוד בו, אני זקוק לתאורה מחוץ לבית כשאני חוזר ממשמרת באמצע הלילה, לכן קניתי מערכת נוספת".
אך לא רק חברות זרות נענות לקריאת הנשיא למצוא פתרונות יצירתיים לשיפור החיים במדינה. נראה שהאוכלוסייה כולה מגויסת למטרה. בשכונת ניאמירמבו בבירה קיגלי אני פוגש את אאוג'יני, שסיפרה לי על הימים הראשונים של רצח העם. כיום היא תופרת מקצועית במרכז הנשים השכונתי, שהפך ממיזם צנוע שנועד ללמד נשים לקרוא, לעמותה שמספקת חינוך וטיפול לילדי האזור, והכשרה מקצועית לנשים.
במרכז נמצאת חנות קטנה שבה נמכרים המוצרים שמכינות הנשים - סלים, בגדים ואביזרי אופנה. העיצוב והייצור מבריקים, מקומיים עשירים וזרים גודשים את החנות. הכסף מסייע לעמותה לפתוח עוד מיזמים עסקיים. אלו יוזמות שמסייעות להפוך את ניאמירמבו משכונת עוני למקום של תעסוקה ושגשוג יחסי.
אאוג'יני עצמה מרוצה עד הגג מעבודתה כתופרת. "המרכז משלם לנו יפה ותמיד יש לי זמן להשתמש במכונת התפירה גם לעבודות שלי. אני מתפרנסת יפה מאוד והצלחתי לשפר את חיי", היא אומרת בחיוך, כשעננה קטנה של עצב עוברת על פניה. "אתם היהודים, היחידים שתבינו. גם כשהתקדמתי בחיים והקמתי משפחה, רצח העם הוא כבר חלק ממני, העצב והפחד מעולם לא ממש מרפים, רק דוהים ומתרחקים עם השנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו