יש משהו מעט משונה בהחלטה של אנשי עם עובד לצרור יחד בספר אחד שלוש יצירות ענקיות, דחוסות ושונות כל כך כמו קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור. הגם ששלוש הסופרות נולדו וגדלו בדרום ארה"ב בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, ושלושתן מיקמו את סיפוריהן בדרום, קולותיהן, הנופים שהן מתארות וסגנון כתיבתן רחוקים מאוד אלה מאלה.
הכריכה שלהן יחד, תחת שם שמדגיש את היותן נשים, מעלה את השאלה איך הנשיות הזאת באה לידי ביטוי בסיפורים עצמם, שלכאורה מותירים למגדר מקום שולי בלבד - בוודאי בהשוואה לסופרות אחרות בנות הדרום שניסחו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 את כאביהן של נשים ותשוקות השחרור שלהן (למשל "היקיצה" של קייט שופן, "אוטוביוגרפיה של שפחה" של הרייט ג'ייקובס ואפילו "חלף עם הרוח" של מרגרט מיטשל). למעשה, לפחות שניים מהסיפורים בספר מתמקדים דווקא בגבריות - בשבריריותה וביחסים שהיא מאפשרת בין גברים - ואילו הנשיות נוכחת בעיקר במבט הזר על הגברים: מבט חומל, ביקורתי אבל גם אכזר.
גם הדרומיוּת שבסיפורים מעוררת שאלה, ואינה בהכרח זהה לאותו "דרום" תחום־גיאוגרפית, הממלא תפקיד טעון־גזעית בהיסטוריה של ארה"ב, ומעוצב בשורה של רומנים (שהמפורסם בהם הוא "הרפתקאות האקלברי פין" מאת מארק טווין, מהרומנים המכוננים בספרות האמריקנית). יותר מאשר מקום גיאוגרפי ובעל תפקיד היסטורי ידוע, ה"דרום" שעולה משלושת הסיפורים הוא מחוז נפש של פראיות אפלה וחידתית - מה שמכנים "גותיקה דרומית" - צד הצל של ערכי המוסר הדרומיים כמו גם של החיים האמריקניים המתוקנים, שרודף אותם ומשמש להם מושא התאווּת, אולי בדומה לתפקיד שממלא ה"אוריינט" עבור אירופה.
מהבחינה הזאת, אפשר לקרוא את שלוש היצירות בספר - שתי נובלות ורומן - כמעין מסע רב־תהפוכות בין דימויים שונים, לא בהכרח קוהרנטיים ואפילו סותרים, של אותה הפשטה אפופת צללים שהיא "הדרום". נקודת הפתיחה שלו - הסיפור "יין צהרים" של קת'רין אן פורטר, על גיבוריו, הגברים הקשוחים־שבירים - היא הקרובה ביותר לחיים בדרום כפי שמדמיינים אותם בדרך כלל. מסופר בו על פועל שבדי שתקן ומוזר המגיע לחווה קטנה וענייה בדרום טקסס. היותו של הפועל זר ולבן, להבדיל משחור, מאפשר לפורטר להתבונן ביחס החשדני של בעלי החווה אליו בלי להכניס אותו תחת מסגרת ההתייחסות הגזעית: דווקא משום שהפועל החדש הוא לכאורה "שווה־מעמד" לאדוניו הלבנים מבחינה גזעית, יכולה להירקם ביניהם רשת עדינה ומתוחה של יחסי יריבות ואחווה שפורטר, בסגנונה הנוקב, פורטת בדייקנות.
עטיפת הספר (עם עובד)
בפנייה חדה מהכתיבה של פורטר, המתבוננת בגיבוריה במבע מרוסן ודרך חרכי עיניים מצומצמים, כמו אלה של גיבוריה, הרי שהנובלה הבאה, "הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס, מתמסרת במופגן לערכים של עודפות וחוסר טעם: היא מציגה גלריה קאמפית של טיפוסים מעוותים להחריד - גיבן רודף תככים, ענקית גאוותנית ופוזלת, פושע מרושע ויפה תואר - שכולם לוקחים חלק בעלילת אהבהבים מופרכת בבית קפה נידח בג'ורג'יה, ומתוארים, בהתאם, בהפלגות דברניות משועשעות.
אם שני הסיפורים הראשונים הם כמעט שני הפכים סגנוניים, באה היצירה השלישית - הרומן "האלימים יישאוה" של פלנרי או'קונור - ופורצת אל ממד אחר לגמרי של כתיבה. הקריאה ברומן של או'קונור אחרי שני הסיפורים שקודמים לו - שניהם מעולים כשלעצמם - כאילו מטלטלת את הקורא ממדבר קרחוני לג'ונגל טרופי ואז זורקת אותו מחוץ לאטמוספרה. מהבחינה הזאת, ככל שהחיבור בין שלוש היצירות יוצר השתקפויות מעניינות, מעט לא הוגן לכרוך את שתי הנובלות עם רומן כל כך עז ואינטנסיבי שבעצמו לא זקוק כלל למלווים ואף מאפיל עליהם.
הרומן מתחקה אחר פרנסיס מריון טַרווֹטֶר (באנגלית: מי זפת), נער יתום בן 14 שחי מאז ינקות אצל הדוד־רבא שלו, החדור קדחת התנבאות. הזקן חטף אותו בהיותו תינוק מהאפוטרופוס החוקי שלו, כופר בן כופרים, ומאז גידל אותו בקרחת היער המבודדת שלו בדרום העמוק של ארה"ב, בניסיון להכין אותו להקדשתו
כנביא אחריו. אבל לאחר מותו של הזקן, נדחף הנער לצאת מהיער, לפגוש את קרוב משפחתו הכופר העירוני, ולהיאבק בגורלו, כשהוא מפרפר בין תשוקה להימלט מייעודו הנבואי ומחויבות עיקשת למלאו.
או'קונור כותבת בדחיפות רבת עוצמה; גם כאשר הגיבורים שלה מנסים להתווכח בהיגיון בשאלות של אמונה, נתונות המילים באיזה סחף אחר, תת־ספי, המכריע את חילופי הדברים מחוץ לממד הרציונלי שלהם. טענותיו החזקות והמבוססות ביותר של העירוני הכופר נגד הלהט המשיחי המטורף - טענות מוסריות, פילוסופיות, פסיכולוגיות - כאילו נושרות ומתקלפות מאליהן. הבהירות של הטקסט, התנועה שלו קדימה, מטעה: הפרוזה של או'קונור אולי מסיטה מהדרך כמה ענפי סבך, לחשוף את תוואי הדרך, אבל בתוך כך היא חותרת בעקביות אל מעבה היער, אל נקודת המוצא, והמתרגמת דבורה שטיינהרט (שתרגומה ל"לוליטה" של נבוקוב נעשה כבר לקלאסיקה), הצליחה להעביר בכישרון רב את התנועה הכפולה הזאת, בעברית מוזיקלית ורבת השראה.
קשה לדעת מתוך הרומן מה בדיוק תפיסתה התיאולוגית של או'קונור והיכן היא עומדת ביחס לזרמים המשיחיים האלימים שהיא מתארת. היא עצמה היתה קתולית מאמינה, כלומר חלק ממיעוט נוצרי בתוך קהילה שרובה אוונגליסטי ובפטיסטי, ויחד עם זה היא תיארה את הזרמים הנוצריים הללו מתוך קרבה והזדהות. הלהט הדתי המובהק המנשב ברומן, והתיעוב המר כלפי טיעוני הכפירה, המוצגים כזחוחים, חירשים ועיוורים, שאינם רואים ואינם חשים מה עומד מולם, עושים אותו לאקטואלי במיוחד עבור עולם ששקוע במלחמות על דת ובניסיונות לברוח מפניה, ומטעינים את יופיו באותו תוקף נבואי שגיבוריו מסתחררים בו.
שלוש סופרות דרומיות / קת'רין אן פורטר,
קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור;
תרגום: משה רון ודבורה שטיינהרט, עם עובד, 369 עמ'
