בתוך מחול 1,000 אנשי המדיה שהגיעו לסקר את האירוויזיון בישראל, מספר מכובד בפני עצמו, בולט בנופו השונה צלם אחד. הוא בן 67, לבוש בחולצת ג'ינס נצחית וטורף את אווירת האירוויזיון כבר עשרות שנים באופן פעיל.
הוא לא מצליח לעבור במקום מבלי ללחוץ עשרות ידיים ולעורר את סקרנותם של קרוב ל־999 אנשי תקשורת אחרים. זהו הצלם קוקו, צלם "ישראל היום", וגם צלם האירוויזיונים של ישראל. ואיך הוא זכה בתואר? ובכן, צילום 14 אירוויזיונים מקרוב בקריירה (הראשון שבהם ב־1990 בזאגרב והאחרון ב־2009 במוסקבה), עשו את שלהם.
הצלם קוקו (מאיר בן ארי) // צילום: יהושע יוסף
"הרגע הכי חזק שהיה לי באירוויזיון היה לפני 21 שנים. כשדנה אינטרנשיונל זכתה והיתה לי צמרמורת בכל הגוף", משחזר קוקו בהתרגשות. "לאחר ההכרזה על המנצח, כל הצלמים נכנסים לאולם ומצלמים את השיר הזוכה. תמיד יש דחיפות רציניות בינינו ותחרות גדולה כי כל אחד רוצה לעמוד במקום הכי טוב, כדי להשיג את התמונות הכי טובות ואת 'פריים הניצחון' שיגיע לכל העולם. הפריים הזה שווה כסף, קרדיט וסיפוק מקצועי. אך בעוד אני נערך לקרב נוסף עם כל צלמים מכל העולם, כולם נעצרו בבת אחת ומישהו מהם צעק 'קוקו, אתה הולך ראשון וכולנו מאחוריך!' זה היה אחד הרגעים הקולגיאליים ביותר שהיו לי מול שותפיי למצלמה לאורך הקריירה. בגלל שאני ישראלי וישראל ניצחה, הקולגות דחפו אותי קדימה והתייצבו מאחורי. זה היה רגע עוצמתי ביותר בעבורי שלא אשכח כל חיים והוא היה מלא בגאווה – מקצועית וישראלית".
עוד על האירוויזיון ב"ישראל היום":
• כל הכתבות והפרויקטים הכי מעניינים
• "ה-BDS הפעיל רשת בוטים נגד האירוויזיון"
• אירוויזיון: נותרו אלפי כרטיסים, אולם בוטל
• אש, פיצוצים ותפאורה זזה: הצצה לאירוויזיון
• האזינו: הגרסה החדשה לשירו של קובי מרימי
הרומן של קוקו (כינוי שהעניק לו אורי גלר; שמו האמיתי הוא מאיר בן ארי, דר"א) עם המצלמה, החל כשהיה נער. "לחבר היתה מצלמה ואני שנדהמתי מהפלא הטכנולוגי, ביקשתי מאמי רחל ז"ל מצלמה של חברת אולימפוס במתנה לבר המצווה. זה לא היה דבר מקובל לבקש בזמנו. ילדים רצו דברים פשוטים יותר, זו לא היתה תקופה טכנולוגית. מסביבי לא הבינו למה אני מתלהב מפלסטיק שחור עם עדשה, אבל אני ראיתי בה רק פוטנציאל".
מירה עוואד ואחינועם ניני, "עינייך", 2009 // צילום: קוקו
"השבדי הציל אותי"
אל צילום האירוויזיון הראשון שלו, לפני קרוב ל־30 שנה, הביאה אותו רוחו הספונטנית. קוקו, שהיה בחופשה פרטית באיטליה, קיבל הצעה מחברו יוסי חרסונסקי, שהיה כתב הבידור של מעריב, להצטרף אליו לסיקור האירוויזיון. "תפסתי רכבת לילה מרומא לזאגרב ואמרתי שאני הולך על זה. חיים פעם אחת לא? אלה היו תקופות אחרות לגמרי, העיתונאים והצלמים היו ממש חלק מהמשלחת עצמה ובכל בוקר היינו יושבים ביחד עם המנהלים של ריטה ורואים את הניתוח שלהם על כל הביקורת בעיתונים".
שרית חדד, "נדליק ביחד נר", 2002 // צילום: קוקו
האירוע הכי סוער בזאגרב בעבור קוקו, היה עניין פעוט: להעביר את הצילומים למערכת העיתון. "הזמנים היו אחרים, רצתי ברחובות כמו היסטרי לחפש חנות צילום ביוגוסלביה, שהיתה אז ממש מדינת עולם שלישי, כדי לפתח בה את הפילם", הוא נזכר. הפתרון למשבר הגיע מכיוונו של צלם שבדי שהגיע עם ערכה לפיתוח סרטים ומזוודה טכנולוגית מתקדמת שביכולתה לשלוח את התמונות לישראל. "תבינו, 20 דקות לקח לשלוח כל צבע והיו חמישה צבעים. כל הסיפור לקח קרוב לשעתיים להעביר כל תמונה. השבדי הציל אותי", משתף קוקו בנוסטלגיה.
פינג פונג, "שמח", 2000 // צילום: קוקו
באירוויזיון 2005 בקייב, התחיל לדבריו השינוי הגדול. צלמים הרשו להיכנס רק לחזרות של המשלחת שלהם. "רתחנו מזעם", היה הביטוי העדין ביותר שהשתמש בו קוקו כדי לתאר את הסיטואציה שנקלע אליה כשהבין שפרנסתו עלולה להיפגע.
דנה אינטרנשיונל, "דיווה", 1998 // צילום: קוקו
עד מהרה התברר לקוקו כי החוויה המהנה גם משתלמת. הוא מכר תמונות שצילם באירוויזיונים לסוכנויות ידיעות ולעיתונים ברחבי אירופה וכמובן גם בישראל. אבל העולם השתנה, ולפני עשור הגיע קוקו למסקנה שהעניינים לא כתמול־שלשום. "הרשתות החברתיות שינו את העולם ובוודאי שאת פני התקשורת. היום בלוגר מוצלח הוא גם צלם ועיתונאי באירוויזיון. באירוויזיון 2009 במוסקבה, הבנתי שהיתה לי תקופה נהדרת, וזהו, כולם כבר עם דוא"לים, מצלמות דיגיטליות וסמארטפונים. הרגשתי מיותר, זו היתה תחושה קשה. הבנתי שהטכנולוגיה השתלטה על המקצוע ולא יכולתי למכור עוד שום תמונה שלי לאף עיתון בארץ. צריך גם לדעת מתי לתלות את מפתחות האירוויזיון".
גילי וגלית, "דרך המלך", 1989 // צילום: קוקו
"העולם השתנה"
כיום צלמי הסוכנויות דוגמת אי.פי, רויטרס ואי.אף.פי הם שעושים את העבודה ומפיצים את התמונות לעולם. מי שכמובן דואג להפיץ תמונות מחמיאות מהתחרות היוקרתית הוא איגוד השידור האירופי, שאמון על הפקת האירוויזיון ושכר את צלם האירוויזיונים קוקו, לכמה עבודות תחת חסותו. "התבאסתי שלא הייתי חלק מסיפור הזכייה של נטע ברזילי. כי כמו דנה, גם היא היתה משהו אחר ושונה. היה לה סיכוי טוב מלכתחילה וכולם התרשמו ממנה ובצדק. אבל ידעתי שדי, העולם השתנה ובעבורי כצלם זה לצערי כבר לא משתלם".
ליאורה, "אמן", 1995 // צילום: קוקו
ובכל זאת, רצה הגורל ואירוויזיון 2019 שמארחת ת"א ממוקם במרחק כביש אחד מביתו של צלם האירוויזיונים של ישראל, שרואה בכך צו מילואים. "יש לי אירוויזיון מול הבית ואני לא אצלם אותו? אין סיכוי בעולם. אני יודע שאין לי היום מקום פה, זה לא משתלם כלכלית והחוקים החדשים מגבילים מאוד את הצילום. אבל אירוויזיון בשבילי זה משהו שבלב, ועם רגשות אי אפשר להתווכח", מסכם קוקו בחיוך רחב.
שירי מימון, "השקט שנשאר", 2005
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
