במרכז מחנה הריכוז דכאו ניצבת אנדרטת אבן וזכוכית, שעליה רשומה בכמה שפות הכתובת 'לעולם לא עוד'. גם במרכז מחנה ההשמדה טרבלינקה הוצבה אבן דומה ועליה נוסח השבועה, שאותו משננים רבים מאיתנו בכל שנה במועד הזה: 'לעולם לא עוד'!
אלא ש־80 שנה לאחר השואה, דומה כי הגיע הרגע להוסיף לסימן הקריאה שמלווה את השבועה הזאת גם סימן שאלה: לעולם לא עוד?
צילום: עמי שמיר
באירופה, וגם בקרב קבוצות קיצון בארה"ב, משתוללת שנאת יהודים, והאנטישמיות לגווניה מתפרצת בתדירות גדלה והולכת מתוך סיר השנאה. לעיתים זו שנאה על רקע דתי, לעיתים על רקע תרבותי, לעיתים על רקע כלכלי־חברתי ולעיתים על רקע גזעני.
אבל גילויי השטנה הללו הם "הכסף הקטן". מאז השואה, ולאורך ארבעת הדורות האחרונים, נמצאים מקרב שונאינו ואויבינו כאלה שממשיכים להצהיר בפומבי ובריש גלי שהתוכנית להשמידנו שרירה וקיימת. יש מי שמתקשה עם העובדה הזאת; בעיקר עם כך שהעם היושב בציון מעצב במידה רבה את יחסו להווה, תוך התייחסות והישענות משמעותית על לקחי העבר.
כזה היה למשל פרופ' יהודה אלקנה המנוח, בעצמו ניצול שואה, שעמד בראש המכון להיסטוריה של מדעים ורעיונות באוניברסיטת תל אביב. בשנות ה־80 של המאה הקודמת פסל אלקנה שימוש בזכר העבר כטיעון פוליטי. הוא טען שכמוהו כשיתוף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים. גם בדורנו יש "אלקננים" שכאלה. הם מגיחים מדי פעם באמירות תלושות שכאלה.
הם אינם מבינים שהצו "זכור" לא נועד להציף או להפיץ שנאה, אלא להבטיח את עצם החיים, קיומם והמשכם; לוודא שאכן "לעולם לא עוד". הדרך להשיג זאת היא להמשיך לשאול ולחקור ולדרוש ולבדוק ולתהות, כמעט תמידית, האומנם - לעולם לא עוד?
העולם לא באמת מתקומם נגד זוועות
כל עוד מסתובבים על פני היקום אנשים שמוכנים לממש ולקדם את תורת הגזע הנאצית ואת שנאת היהודים - השאלה הזאת לא רק לגיטימית אלא חיונית. אחרי השואה היו אלה המופתי חאג' אמין אל־חוסייני ופאוזי קאוקג'י, שדיברו על כך ש"הפתרון הסופי הוא השמדה מלאה של כל היהודים".
סמוך למלחמת ששת הימים היו אלה מנהיגי מדינות ערב, או שופרותיהם, שדיברו והפיצו את משנתם ברוח הזאת. בדורנו אומרים זאת בגלוי שליטי איראן, וחלקים גדולים של העולם ה"נאור" אוטמים את אוזנם משמוע. גם תופעת דאעש, שמזכירה מאוד את האידיאולוגיה הנאצית, עדיין לא פסה מן העולם.
אומרים ששתיקת העולם ואפס המעשה שלו בימי השואה - לפחות הם - לא ישובו. אך כיצד אפשר לטעון זאת, כאשר לאורך עשרות השנים האחרונות, במקומות שונים על פני תבל, נרצחו מיליונים בידי אויביהם והעולם שתק ושותק וכנראה גם ימשיך לשתוק.
די להזכיר בהקשר זה רצח של 3 מיליון אזרחים מוסלמים והינדים ממזרח בנגל, שמיוחס לצבא המערב־פקיסטני בשנת 1971, או את רצח העם בקמבודיה, שבו השמידו הקמר רוז' כ־2 מיליון מאזרחי המדינה, או את הרצח ההמוני בדארפור שבמערב סודאן, שם נרצחו לפי הערכות האו"ם מאז 2003 כחצי מיליון בני אדם, או את 400 אלף ההרוגים במלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה השכנה.
העולם לא באמת התקומם, או מתקומם, נגד הזוועות הללו, כפי שלא התקומם נגד שואת היהודים. אין סיבה אמיתית להניח שהוא יעשה דבר מה משמעותי אם, חלילה, יועמד בסכנת הכחדה פעם נוספת הקיום היהודי בארץ או בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
