ההגדה של פסח היא סוכן שפה מרכזי לאורך דורות רבים. זאת משום שהיא הושמעה שוב ושוב, מדי שנה, לכל המשפחה, וכך השרישה בשפת היהודים מילים וביטויים לרוב. שלא כמו מגילת אסתר בפורים או מגילת רות בשבועות, הטקסט של ההגדה מגוון, יש בו קטעי מקרא, משנה ותלמוד, פיוטים ועוד.
1. 'פסח' נתפס כחג הדילוג, במקרה זה הדילוג על בתי בני ישראל במכת בכורות. פסח היא אחת המילים העבריות שחדרו לשפות העולם, ורבות מהן, חלקם כשם לחג היהודי, וחלקם לחג הנוצרי המקביל, חג הפסחא. רשימה חלקית: ביוונית pascha, בצרפתית pasque, בערבית עיד אלפִסְח, בספרדית pasaj לפסח או pasqua עבור חג הפסחא, וכך באיטלקית. בגרמנית Pessach עבור פסח, Ostern עבור הפסחא. ברוסית פַּסַחַה. המילה האנגלית היא passover, תרגום מילולי של 'לפסוח', ויש כאן גם דמיון למילה העברית המקורית.
כל אחד והפס שלו. חגיגות חג הפסחא בעיר העתיקה // צילום: AFP
2. לחג הפסח חמישה שמות: חג הפסח, חג החרות, חג המצות, חג האביב והשם המוכר פחות: חג הגאולה, בעקבות המשנה. 'חג הפסח' ו'חג המצות' מופיעים בספר שמות, 'חג החירות' הוא שם מודרני בעקבות הביטוי "זמן חרותנו" שטבע עמרם גאון. המילה חרות לא מופיעה בתנ"ך. "חג האביב" מופיע בספרות ימי הביניים, בעקבות פסוקים שונים כמו "בחודש האביב יצאתם ממצרים" (שמות לד 18).
3. הביטוי הפופולרי "עת הזמיר הגיעה" מקורו בשיר השירים: "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ". המשמעות היא שבא זמן האביב. זמיר הוא גידול הפרי בגפנים, מלשון 'זמורה'. היום הוא מובן כזמנה של הציפור זמיר, גם בהקבלה ל"קול התור".
4. השם 'הגדה של פסח', שנוצרה ונערכה על ידי עמרם גאון, מופיע אצל רש"י. המקור בספר שמות: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (יג 8). בעקבות הארמית, נהוג היה לקרוא לסידור הפסח גם "אגדה של פסח".
אגדה של הגדה // צילום: אורן בן חקון
5. המילה 'סֵדֶר' מופיע פעם אחת בתנ"ך, בספר איוב, ברבים: סדרים: "אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל, צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים". 'סדר פסח' הוא מונח טכני: הסדר שבו מתנהלת ארוחת הפסח והקריאה בהגדה, ומכאן הפכה המילה לשמו של האירוע עצמו. במקור זהו סדר הקורבנות בפולחן זבח הפסח.
6. חול המועד אלה הימים שבין יום טוב ראשון ויום טוב אחרון בפסח ובסוכות, ובמסכת חגיגה מתלבטים האם הימים האלה אסורים במלאכה. בדיחה יהודית-יידישאית מפולפלת העניקה ל'חול המועד' משמעות של איבר המין הגברי המהולל, "זה שנמצא בין שני הרגלים".
7. מימונה, חגם של יהודי מרוקו, הפך מושג תרבותי ישראלי ושם כולל לחג של עדה כלשהי. יש שקושרים את המילה לרמב"ם, הוא משה בין מימון, אך מתקבל יותר על הדעת שהמקור הוא "למימון", מזל במרוקאית, ומכאן מימונה, שפירושה הצלחה.
ליהודי מרוקו זו מימונה, לכל השאר זה מזל // צילום: גדעון מרקוביץ'
8. השורש של המילה 'מַצָּה' שנוי במחלוקת. רוב החוקרים סבורים שמקורו בשורש מצ"ץ, ומצה היא על כן 'מה שנמצצו או נסחטו ממנו הנוזלים'. השערה מקובלת פחות אך מעניינת היא שהשורש הוא נצ"ה. אחד מפירושי השורש הזה הוא לברוח, להיעלם במהירות. על פי השערה זו מַצות הן 'מה שנאפה בבהילות ותוך כדי בריחה'.
9. מה הקשר בין האפיקומן לעולם התאטרון? מקור המילה הוא ביוונית: epikomion, שהוא טקס פולחני לאחר הארוחה, ואכן במקור זו משמעותו של האפיקומן: שבירת מצה כאות לסיום הארוחה. מנהג החבאת המצה מאוחר יותר. המילה אפיקומיון פירושה ביוונית 'על המשתה או המסיבה": epi – על, komios – מסיבה, שמחה, ומכאן המילה קומדיה.
10. עלילת דם, המשמשת כהאשמה זדונית חמורה וחסרת בסיס ונשמעת בשיח הפוליטי, מקורה בעלילות נוצרים כי היהודים שוחטים ילד נוצרי ומשתמשים בדמו לשם חג הפסח. הנוצרים בספרד שותים בשבוע שלפני פסח משקה בשם matajudio, סוג של סנגרייה. מקורו של המשקה הזה הוא במילה sangre, דם, ויש כאן מעין טקס של שתיית דם יהודי.
11. על אברך חסר סבלנות היושב לשולחן פסח אומרים שהוא "אומר את ההגדה וחושב על הכופתאות", ובהרחבה, מי שעוסק לכאורה בענייני רוח, אבל בעצם מעניינים אותו הנאות החומר. המקור ביידיש: "מע מיינט ניט די הגדה, נאָר די קניידלעך", והוא רווח בקרב בחורי ישיבה ליטאים. מן הניב התפתח השימוש ב'קניידלאך' בהוראת טובות הנאה חומריות במסגרת משא ומתן בין גופים פוליטיים.
טובות הנאה חומריות // צילום: לירון אלמוג
12. בפסח מגעילים כלים, אבל אין לכך קשר לגועל. הגעלה היא ניקוי וטיהור כלים לצורכי טקס ופולחן. יש קושרים את ההגעלה דווקא לשורש גא"ל.
13. הניב "חיפש אותו בנרות" מקורו בספר צפניה: "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת" (א 12). הפצת הניב קשורה במצוות בדיקת חמץ בפסח, הנעשית בנרות, אבל בלדינו אומרים: בּוּשְקָאר קוֹן קָאנְדֵילָה דֵי חנוכּה (לחפש בנר של חנוכה).
14. קושיה היא במקורה מילה ארמית, קושיא, שפירושה קושי. על מי ששואל קושיות אומרים שהוא מקשה קושיות, ואדם שאוהב לשאול שאלות הוא מַקְשָׁן. בשיר "הודי חמודי" על ילד בשם אהוד, כותב המשורר משה דפנא, שהוא סבא של הודי: "עיניים לו תכלת וראש לבנבן, פה לו מתוק מחייך ומקשן".
15. בניגוד לדעה המקובלת, הביטוי הארמי "כל דִכפין" אינו מכוון לבני אדם בכלל, פלונים-אלמונים, אלא ל"כל מי שרעב", כָּפָן פירושו רעב. על פי המסורת יש לקרוא 'כל דכַפֵין'.
16. הביטוי "מכה שלא כתובה בתורה" מתייחס לצרה צרורה, בעיה שקשה למצוא לה פתרון. המקור הוא בספר דברים: "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ" (כח 61). דוברי יידיש העניקו לפסוק משמעות אירונית.
17. הביטוי "חושך מצרים" מייצג אפלה מוחלטת. זאת בעקבות ספר שמות: "וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיָּמֶשׁ חֹשֶׁךְ" (י 21). המדרש מפרש את הפסוק המקראי: "חושך שיש בו ממש", דהיינו, ניתן למשש אותו. הביטוי אומץ על ידי הגרמנים: גרמנית: ägyptische finsternis, ויש לו גירסת יידיש: חושך ווי אין מצרים (חושך כמו במצרים).
חושך מצרים // צילום: AFP
18. "בחור כהלכה" הוא גבר ראוי ומוצלח, והוא מוכר מפיוט בהגדה של פסח שבו מזמרים: "אדיר במלוכה, בחור כהלכה". ומיהו אותו "בחור כהלכה"? אלוהים, אלא מה.
19. הביטוי "בכל דור ודור" מוכר לכל יהודי בזכות ההגדה של פסח, אבל מקורו בספר תהלים: "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים, וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר" (קמה 13). להגדה של פסח הוא נכנס מתוך מסכת פסחים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
20. הביטוי 'גמר עליו את ההלל', כלומר, הרעיף שבחים על מישהו, נולד ממנהגי חג הפסח במשנה: "מזגו לו כוס שלישי, מברך על מזונו. רביעי, גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר" (פסחים י ז). הכוונה כאן היא שלאחר כוס רביעי יש להשמיע מזמורי הלל, שהם סדרת מזמורי תהלים קיג-קיח.
21. מאור אבני כותב: למה נכתב "שבעה ימי שבתא" בפיוט "אחד מי יודע"? מדוע לא "שבעה ימי שבוע"? האם מדובר בשבע שבתות? איפה יש שבע שבתות? הן מופיעות בספר ויקרא: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה - שבע שבתות תמימות תהיינה". שבעה ימי שבתא הן איפה שבע שבתות ספירת העומר ולא שבעת ימי השבוע". השערה מעניינת, אך יש לזכור שהפיוט מתייחס לעניינים הקרובים לכל אדם, כגון חודשי ההיריון, ימי המילה וכדומה, ולכן הוא נתפס על פי הדעה הרווחת כשבעת ימי השבוע.
22. השיר הפופולרי חַד גַדְיָא נכתב בעקבות שיר עם גרמני, שיש לו גם גרסה צרפתית, שבה הגדי הוא חפרפרת. הוא מצטרף לנוהגים חג יהודיים שמקורם בפולקלור הגרמני, וביניהם הסביבונים ואוזני המן. הכינוי "חד גדיא" לבית סוהר מקורו בפולנית, שם coziol (תיש), משמש בסלנג העבריינים הפולני בהוראת בית סוהר.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד חפרפרת // צילום: GettyImages
23. הביטוי "בל ייראה ובל יימצא", האוסר על נוכחות של דבר מה או מצהיר על היעדרו, מקורו במשנה, והוא נאמר על החמץ: "לא זה הוא חמץ, שמוזהרים עליו בבל ייראה ובבל יימצא" (פסחים ג ג). הצירוף מתייחס לשני פסוקים בספר שמות: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (יג 7), וכן "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (יב 19).
24. מהיכן הגיע הניב "החמיץ הזדמנות"? גם הוא מוליך אותנו לחמץ, לכך שאין לדחות את אפיית המצות, ובמכילתא דרבי ישמעאל נכתב: "כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמצין את המצווה" בברכה לפסח ששלח אליהו הכהן ליורם טהרלב כתב לו: "השתדל למַצּוֹת – ולא להחמיץ".
25. הביטוי "יצא ידי חובה", כלומר, עשה מה שנדרש ממנו, אך באופן שטחי וללא כוונה פנימית, מקורו במשנה: "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור".
26. הביטוי "נים לא נים" מקורו במסכת פסחים, והוא עוסק במי שמתנמנם במהלך הסדר, בהשוואה למי שנרדם ממש. עליו נאמר: "נים ולא נים, תיר ולא תיר" (ישן ולא ישן, ער ולא ער).
27. הביטוי "שה"י פה"י" פירושו עניינים של מה בכך. על פי התלמוד המן מתלונן שהיהודים בטלנים, "יוצאים בכל השנה בשה"י פה"י". רש"י מפרש: "שבת היום, פסח היום, ואנו אסורים במלאכה". ניב ביידיש אומר: "אָפּקומען מיט שהי פהי", המתייחס לבטלנים חסרי פרנסה. שלונסקי חידש את הביטוי: 'שהה ופהה', כלומר, עסק בשטויות, התבטל.
28. הביטוי "קנה במשיכה", שפירושו גנב. מקורו במשנה: "כל המיטלטלין נקנין במשיכה" (שביעית י ט), וכאן כפשוטו, אחיזת החפץ ומשיכתו מרחק מסוים, כאות לקנייתו. הביטוי המשנאי מוביל לנוהגי הפסח בספר שמות: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח". הוראת הגניבה מופיעה אצל יל"ג: "אבל מכיוון שקנה את הנוסע בכסף ואת צרורו במשיכה, מיד הוא נהפך לאיש אחר".
29. ליהודי מרוקאי עמדה פסימית ביחס לפסח, המדגישה את העבודה הרבה והכסף הרב הנדרש לקראת הסדר. בין הפתגמים: "חלף פסח, ונשאר מרור". "פסח הוא לאדונַי עד ליל החג, והאל יעזור למקבל מכתו". "פסח חג החסה", כלומר, חג המחסור", "בפסח גווענו מרעב, ובשבועות שבענו", וזאת בעקבות האיסור על מאכלים שונים פסח. הם אומרים גם: "פורים אבי הכרסים, ופסח אבי הכספים", רמז לזלילות חג הפורים, וכן "סוכות מלביש אותנו, ופסח מפשיט אותנו". על חבר או בן משפחה המופיע בבית לעיתים רחוקות אומרים: "הוא לא בא אלא בין סוכות למכות, ובין פסח לשבועות".
חג המחסור // צילום: איתיאל ציון
30. דוברי הלדינו אומרים: "פורים הגיע, פסח בפתח", וגם "פורים הוא חבר של פסח". ועוד אומרים בעדה: "אין פסח ללא מצה, ואין בנים ללא חופה". בשפת סתר של דוברי הלדינו משתמשים בביטוי ביטוי "כמה לקו באצבע", וזאת במסגרת משא ומתון במשמעות "כמה זה עולה". מקור הביטוי הזה במדרש המסביר שעשר המכות הם כדברי החרטומים "אצבע אלוהים", לעומת חמישים מכות שלקו המצרים בים סוף.
מפתה: שיר אלמליח תביא את התיירים
החידוש בעונה הבאה של "חתונה ממבט ראשון"
• רוצים להישאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו