משנה לשנה שולחן החג שלנו נהיה צפוף, בקטע טוב. בהתחלה בני זוג הצטרפו, אח"כ כיסא תינוק. אם פעם הגפילטע פיש נחשב לאטרקציה המרכזית, היום זה הבייבי החדש והבטן ההריונית.
ואני? ליבי נחמץ כל השנים, שאין לי מי שירוץ בדשא עם כל הקטנים. שגם אם אביא לסדר את הקינוח הכי טעים, זה לא ישתווה למי שהביאה נינים. זה מוזר, אבל דווקא כשאנחנו יחד, מתכנסים סביב שולחן אחד בחגים - בולטים לי בהיעדרם לפחות שני ראשים. אולי בעצם זה הגיוני, במיוחד כשכל המשפחה סביבך, להבין עד כמה חסרה לך משפחה משל עצמך.
בכל פסח, כשאני חוזרת הביתה אחרי הארוחה, אני ניגשת למראה ומביטה בבטן הנפוחה. מלטפת ובוהה בה דקות ארוכות, מדמיינת שאני בהריון כמו הדודות. זו האמת, פאדיחה להודות. בהתחלה זה מרגש, מעלה חיוך, מעלה חלומות, אבל בשנייה זה מתפוצץ, אני נעצבת, עולות דמעות. זה לא תינוק בפנים - אלא שבע מנות. מתברר שגם בטן מלאה יכולה להרגיש ריקה. מאוד.
בעוד חודש בדיוק אהיה בת 32, סביבי כולן אימהות. יהיה לי מה לספר בשולחן החג על הקריירה ושטויות - אבל השנים עוברות ואין לי בשורות. תמיד הייתה סיבה - בהתחלה לא הייתי בשלה, וכשהתבשלתי לא רציתי לאבד את העבודה. אחר כך לא הצלחנו להיכנס להריון, בשנה שאחרי התגרשתי והייתי לבד גם בחג האחרון.
מאז פגשתי בחור צעיר, מהמם, אחד למיליון. הבהרתי לו שאני לחוצה להיות אימא על הדייט הראשון. ידענו שנינו למה אנחנו נכנסים, שיש פער, שהוא רק התחיל את החיים. שיהיה עליו להגביר קצב ושאני איאלץ לגלות סבלנות, אך שווה לנו להתפשר על זמנים ולא על זוגיות. אבל עכשיו כשפסח בדלת, אני פתאום מפחדת מהרגע הזה שאכנס עם עוגה במקום ילד. שכולם יגידו לי "יאללה, למה את מחכה? זה הזמן!", כאילו אני לא יודעת, כאילו אני לא זקוקה לזה כמו לחמצן.
ואני אציג הסברים, שאפילו אותי לא משכנעים, במקום להגיד את האמת בפנים: "סתמו כבר, אני רוצה יותר משאתם חולמים. לא הצליח לי, לא הסתדר, אני מנסה בכל כוחי, אתם חייבים לשחרר".
אז אם יש לכם איזו "קשישה" כמוני במשפחה, שהיא היחידה שעוד לא הביאה ברכה, בבקשה אל תקשו עליה ביום קשה ממילא. תדעו שבין כה וכה היא תחזור הביתה ותלטף את הבטן מול המראה, אז רק תעזרו לה להיות פחות עצובה.
חג שמח!
